בעזרת הנשים של בית הכנסת בזבָּרִז' היו שני שדים שהיו מצחקקים ומפחידים את המתפללות עד שלא היו יכולות להישאר שם. הלך לעזרת הנשים ר' חיים פלַקסֵוויץ', דרשן הקהילה, ולמד שם תורה עד שגירש את השדים. הלכו השדים ופגעו בילדיו כדי לנקום בו.
שלח ר' חיים לקרוא לבעל שם טוב, שהיה ישן בחדר המיוחד לו עם ר' צבי סופר. הורה הבעל שם טוב להביא אליו את הילדים כדי שיישנו איתו, וכששכבו לישון היה הבעל שם טוב ישן על השולחן והסופר מתחתיו. לפני שהם נרדמו באו השדים והתחילו בצחקוקים שלהם, והיו לועגים לבעל שם טוב, וחיקו אותו כשהוא מזמר "לכה דודי". קם הבעל שם טוב וישב על מיטתו, ושאל את הסופר: "האם ראית את השדים?" הסופר כיסה את ראשו בכר ואמר: "ראיתי, קְרא לי כשהכול ייגמר."
בינתיים ראה הבעל שם טוב שהשדים מתחילים ללכת לכיוון הילדים, קפץ ממיטתו וגער בהם: "להיכן אתם הולכים?" אבל הם לא פחדו ממנו, התחילו לצחקק ולחקות אותו מזמר "לכה דודי" בניגון שלו.
עשה הבעל שם טוב מה שעשה ונפלו שני השדים לארץ ולא יכלו לקום. התחילו להתחנן לפניו, ואמר להם: "קודם תדאגו שהילדים יבריאו." ענו לו: "מה שעשינו אי אפשר לתקן, כבר פגענו באיבריהם הפנימיים של הילדים, ועכשיו באנו לפגוע בהם לגמרי אך למזלם, רום מעלתו נמצא כאן."
שאל אותם הבעל שם טוב: "מי אתם? ולמה באתם לעזרת הנשים?" ענו לו: "נוצרנו מאירוע שהתרחש בבית הכנסת הזה. אחד מזמרי הליווי של החזן, זמר הבס, היה נואף גדול ובעת שירתו חשב בעיקר על הרושם שקול הבס שלו עושה על הנשים, וגם בין הנשים היו שהרהרו בו, ומהמפגש בין ההרהורים נולדנו אנחנו, שני שֵׁדִים, זכר ונקבה, ומאז אנחנו כאן בעזרת הנשים."
הקצה הבעל שם טוב לשני השדים מקום בבאר אחת, הרחק מבני האדם כדי שלא יזיקו לאיש.
שדים בבית הכנסת
נושאים:
