שבועת שקר

זכה רבי אברהם טבֶרְסְקי לקבל משרה של דרשן ו"מגיד מישרים" בעיר טְריסְק, ועל שמה נקרא "המגיד מטריסק". בעיר זו גרו רבים מחסידי סַדיגוּרה, ומתח רב שרר ביניהם ובין חסידיו של המגיד מטריסק.
פעם אחת, בשעה שאחד מחסידיו של המגיד היה עטוף בטלית ובתפילין, בא אליו אחד מחסידי סדיגוּרה והקניטו בדברים, תוך שהוא מפאר בפניו את הרבי מסדיגורה. לבסוף פקעה סבלנותו של חסידו של המגיד, והוא הניח את ידו על התפילין הקשורות לזרועו ואמר: "נשבע אני בתפילין אלו כי הרבי שלי גדול כמו הרבי מסדיגורה!"
אז הרפה ממנו החסיד הסדיגוראי והלך לו, וחסידו של המגיד סיים את תפילתו.
לאחר שסיים את תפילתו נבהל החסיד וחשב: "כיצד נשבעתי בשבועה חמורה על דבר זה? וכי מניין לי לדעת מי גדול ממי, ומה ערכם של צדיקים? ואולי אין הדבר אמת ושבועת שקר נשבעתי!"
בבהלה רבה רץ החסיד אל ביתו של המגיד וסיפר לו את כל אשר על לבו.
– "הסר דאגה מלבך," אמר לו המגיד, "אין שקר בדבריך, וברוך השם גם בלבי יש אהבת השם כמו שיש לרבי מסדיגורה."
אחר כך הוסיף ואמר: "אמנם ייתכן כי בדבר אחד עולה עלי הרבי מסדיגורה. הלוא צדיק זה ישב במאסר וסבל רדיפות, ובכך ייתכן וזכה ליראת שמים גדולה משלי." אחרי שאמר זאת, נפרד הרבי מן החסיד ושלח אותו לדרכו.
לא עברו ימים רבים וקמו מלשינים שהוציאו את דיבתו של המגיד בפני השלטונות, ואמרו שרוצה הוא למרוד במלכות. גם ראיה הביאו לדבריהם כי הנהיג המגיד בקהילתו להוסיף את המילה "קץ" בתפילת הקדיש ולומר "וִיקָרֵב קֵץ מְשִׁיחֵהּ".
אחר כך, באמצע חג הפסח, באו פתאום פקידים מטעם השלטונות ונטלו את כל הספרים והניירות שמצאו בביתו של המגיד לבדיקה. גם את המגיד עצמו רצו לקחת, ורק לאחר בקשות רבות הסכימו להשאירו בביתו עד לאחר ימי החג.
כשהלכו הפקידים שוטט המגיד בחדרו וספק את כפיו בצער כשהוא צועק: "אוי! אבדנו, אבדנו." לחסידיו אמר כי בין הכתבים שנלקחו הייתה גם העתקה מספר הסגולות של הבעל שם טוב. חושש היה המגיד כי בשל ספר זה יעלילו עליו שהוא עוסק בסגולות שמחוץ לדרך הטבע. אפילו הבטיח המגיד חלק בעולם הבא למי שיעזור להשיב לו את הכתבים. ואכן, חסיד אחד מאנשיו החליט לסייע בכך, ועשה כל מה שביכולתו עד שהשיג בחזרה את הכתבים.
אך עברו ימי החג, ובאו הפקידים במרכבתם ולקחו עמם את המגיד. מהומה גדולה הייתה בעיר ואיש לא ידע להיכן לקחו את הרבי. אשתו, הרבנית ריקְלי, בכתה מאוד עד שנרדמה מרוב צערה. והנה בא אביה בחלום ואמר לה: "אל תפחדי בתי ואל תבכי. לעיר סְלַאוויטַא לקחו אותו ושם הושיבוהו במאסר." התעוררה הרבנית וסיפרה את חלומה. מיד נסעו אנשים מחסידיו של המגיד אל סְלַאוויטַא ומצאו כי נכון הדבר, וכי המגיד נכלא שם בבית הסוהר.
השתדלו החסידים עד שקיבלו היתר שאחד מהם יהיה עם הרבי כדי לשרתו ולסייע לו. לבסוף זוכה המגיד בבית המשפט ויצא לחופשי.
לאחר ששב לביתו אמר המגיד לחסידיו: "היודעים אתם מדוע אירע כך שהושלכתי אל בית הסוהר? כדי שאשיג על ידי כך את יראת השמים שיש לרבי מסַדיגוּרה. וכל כך למה? כדי שלא תהיה השבועה שנשבע אותו חסיד שבועת שקר.
חסד גדול היה בכך, ואני מודה להשם הטוב על חסדיו."