בצעירותו שמע פעם רבי משה לייב מסַסוֹב שרבי אפרים מסַדילקוֹב נוסע ללבוב, ואף שלא הכיר אותו השתוקק לפוגשו. הלך וחיכה לו על אם הדרך. כשראה אותו, קפץ על עגלתו, ובירך אותו לשלום. החזיק ר' אפרים בידו וענה לו בפסוק שנוהגים היו לומר כתפילה לדרך: "וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים" (בראשית לב, ב). נסעו יחד ללוות את הרבי מסדילקוב ללבוב.
בדרכם היו צריכים לעבור כמה פרסאות דרך יער, והגיע זמן תפילת המנחה. ר' משה לייב הקפיד להתפלל במניין. על העגלה היו תשעה אנשים בלבד, והוא העריך שכאשר יֵצאו מהיער תשקע כבר השמש ויעבור זמן המנחה. מה עשה משה לייב הצעיר? עמד באמצע היער והתחיל לצעוק: "בואו לבית הכנסת, בואו לבית הכנסת," עד ששמע אותו איש אחד מרחוק ורץ אחרי הקול עד שהגיע אליהם.
וכשסיפר ר' משה לייב את הסיפור אמר לתלמידיו: "אתם חושבים שכשאני חזן בבית הכנסת בעיר קולי חזק? זהו קול נמוך לעומת מה שצעקתי שם ביער. זו הייתה שאגת אריה, כמו פירוש שמי: לייב זה אריה."
צעקה ביער
נושאים:
