ציפור ושמה פא

בבית המדרש של ר' חיים מצאַנז, נהגו הקהל ללמוד בליל יום השישי כמה שעות רצופות. אחר לימודם נהגו קהל החסידים לערוך מפגש, "התוַועֲדוּת", של שיחות חסידיות.
פעם אחת, באמצע התוועדות, נכנס פתאום הרבי מצאנז אל החדר ושאל: "אברכים יקרים, במה אתם עוסקים?"
מגודל הפחד שנפל על התלמידים נאלמו כולם ולא השיבו דבר, אך הרבי חזר על שאלתו שנית: "אברכים יקרים, במה עוסקים אתם?" – "עוסקים אנו בסיפורי מעשיות, ומספרים על מעשי הצדיקים" – ענו לו לבסוף התלמידים.
באותה שעה עומד היה ר' חיים מצאנז על רגליו. בפיו מונחת הייתה מקטרתו המיוחדת והוא העלה בה טבעות עשן אחת אחר השניה. והנה עלה עשָנָה של המקטרת עד שנמלא כל הבית עשן.
אז פתח הרבי הקדוש את פיו וסיפר: "דעו, כי יש מן עוף הנקרא 'פָא'. עוף זה, רגליו מצורעות וגלדי פצעיו מכסים זה את זה. כשמביט העוף הזה ברגליו הוא מצטער מאוד עד שמואס בחייו. הסבל והביזיון קשים כל כך, עד שכמעט בלתי ניתן לו להחַיות עוד את נפשו. והנה, בורא העולם, יוצר כל חי, ברא לעוף הזה גם כנפיים, ובהן נוצות יפות ומגוונות בכל מיני גוונים של נוי ויופי. ובשעה שאותו העוף מצטער על הצרעת שברגליו מיד מביט על כנפיו ורואה את יופי זריחת נוצותיו – יופי שאין כדוגמתו בעולם כולו – ומיד נפשו שבה אליו, וחייו נאחזים בו. כך אנחנו" – המשיך הרבי מצאנז ואמר – "כשאנו מביטים על עצמנו, הנה כמעט שנפסקה החיוּת מקרבינו מרוב צער. אולם כשאנו מביטים על אבותינו ועל רבותינו הצדיקים הזכורים לטוב, אנו משיבים בזה את חיותנו. כשאנו דבקים בהם, אנו עצמנו עולים בכך אל על, עד שאנו דבקים בהוד אור קדושתו של האין-סוף יתברך שמו לעד".
והרב מבֶּרניב, שסיפר לנו סיפור זה, אף אמר שכל מי שנכח שם נשארו הדברים חקוקים בלבו, ועודם מפעמים הדברים בלבנו לטהרנו מן הזוהמה ולקדשנו בקדושה עליונה, לעבוד את השם באמת ובשמחה.