צדיק כבעל מום

חסיד אחד שאל את הרבי מקוֹצְק על הפסוקים בספר תהלים (קמו, ז-ח), הנאמרים גם בתפילת שחרית: "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה' זֹקֵף כְּפוּפִים ה' אֹהֵב צַדִּיקִים".
מדוע מנה דוד המלך, מחבר ספר תהלים, את הצדיקים יחד עם העניים והנכים?
החזיר לו הרבי בשאלה: וכי היכן יהיה מקומם של הצדיקים?
הסבירו חסידים את תשובתו הקצרה של הרבי: בעלי המום והעניים מכירים בחסרונם ובחולשתם ויודעים שהם זקוקים לחסדי הבורא. העיוור יודע כמובן שחסר לו חוש הראייה, העני יודע שהוא זקוק לפת לחם, וכן כל השאר. כך הצדיק חש בכל רגע את הצורך בכוח החיים שיוסיף בו הבורא.