פרא אדם

בכפר אחד סמוך לעיר מֶז'יבּוּז', עירו של הבעש"ט, גר סוחר עשיר אחד. את הונו עשה האיש ממסחר בעיר לַייפְּציג, ואף שחשוך בנים היה, לא רצה מעולם לבוא אל הבעש"ט ולבקש ממנו על הדבר.
פעם אחת בא אל מז'יבוז' והתאכסן בביתו של ידיד, שהיה לו אוהב נאמן.
כשנפגשו ובירכו זה את זה לשלום אמר לו ידידו: "הלוא כל העולם נוסעים אל הבעש"ט ומדוע אתה מתרשל מללכת אליו? אולי תהיה עת רצון ותזכה בבנים?"
לא יכול היה האיש לסרב לדברי חברו והלכו שניהם אל הבעש"ט.
אמר הבעש"ט לאיש: "עצתי היא שתעזוב את עסקי המסחר בלייפציג ותמכור את כל הסחורות והעגלות שיש לך. לפרנסתך קח לך עסק חכירה מן השר במקום מושבך, וראה שאשתך תלד לך בן זכר בתוך שנה. וכאשר תלד אשתך במזל טוב – הודע לי על כך."
נבהל האיש מדבריו של הבעש"ט, ולא האמין בעצה זו. ובפרט כי השר במקום מושבו שונא ישראל היה וכבר חמש עשרה שנה אינו נותן לשום יהודי להיכנס לעסקי החכירה בכפרים שלו. חזר האיש לביתו ואמר, דברי הבל אמר הבעש"ט.
לא עברו שני ימים והנה השר שלח אחריו לבקש ממנו שיחכור ממנו בתים, כפי שאמר הבעש"ט. אמר הסוחר, ודאי מקרה הוא. אולי זקוק השר למעות בדחיפות, ודבר זה גרם לו לשנות ממנהגו.
לא עברה שנה ואשתו ילדה בן זכר. אף על פי כן, לא עלה בדעתו להודיע לבעש"ט על כך, מפני שאמר – מקרה הוא.
וגדל הילד הלוך וגדול, ונעשה פרא אדם ממש. "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב), ואי אפשר היה להביאו לבית הספר.
קץ האיש בחייו והתחרט מאוד על שבתחילה התאווה לבנים. כי טוב היה לו יותר אם לא היו לו בנים כלל, כי טוב מותו מחייו.
לאחר זמן נסע האיש שוב אל מז'יבוז' והתאכסן בביתו של ידידו האהוב.
לאחר שסיפר לו את צרתו אמר לו הידיד: "טעית שלא הודעת לבעש"ט על כך שילדה אשתך, כפי שציווה עליך. עם כל זה, נלך אליו עתה ונשאל ממנו עצה."
כשבאו לפני הבעש"ט התנצל הסוחר על שלא הודיע לו על לידת הבן. אמר לו הבעש"ט: "עצתי לך שתעזוב את עסקי החכירה ותמכור כל התבואות ואת כל נכסיך, ועם הכסף המזומן תיסע אל לייפציג ותתעכב שם שנה. כשתבוא אחר כך לביתך תמצא שבנך נהפך לאיש אחר לגמרי, ויהיה מופלג בתורה."
בפעם הזאת שמע האיש לדבריו של הבעש"ט, מכר את כל נכסיו ונסע עם המעות שהרוויח אל העיר לייפציג.
לאט לאט קנה ומכר עד שקנה את כל הסחורה שביקש ברווח יפה. והנה לאחר ארבעה חודשים, אף על פי שלא חלפה שנה כמצוות הבעל שם טוב, הניח את כל הסחורה שהרוויח על עגלה ויצא לשוב לביתו עם הבעל העגלה שלו.
בנוסעם בדרך ביום שישי לפני כניסת השבת, תעו בדרך ולא מצאו מקום לשהות בו בשבת. לפנות ערב, כשקרבה השבת לבוא, העמידו את העגלה ופנו זה לימין וזה לשמאל, אולי ימצאו מקום לשבות בו. לא הלך האיש מרחק רב והנה יער ובו בית קטן ונרות דולקים בו. התגבר האיש ובא אל הבית. כשנכנס ראה איש אחד עומד ומתפלל ואדם נוסף עומד ומשרת. כיוון שלא לקח עמו כלום מן העגלה הביא לו המשרת כותונת ובגדים לשבת. אז עמד והתפלל גם הוא קבלת שבת ותפילת מעריב. לאחר שסיים תפילתו פנה אליו בעל הבית ואמר בשמחה גדולה: "גּוּט שַבֶּעס", שבת שלום.
הביאו לפניהם יין לקידוש ומעדני מלכים לסעודה, ולבסוף הוצעה לפניו מיטה. כשראה בעל הבית שהאורח מהסס לישון במיטה, אמר לו: "יכול אתה לישון כאן, כי אין אישה עמנו בבית, כי אם אני והמשרת בלבד."
בבוקר השכימו והתפללו שחרית ומוסף וסעדו את סעודת השבת, ולאחר שאכלו ושתו כראוי ישנו את שנת הצהריים. כיוון ששתה יין הרבה, ישן האיש עד שעת המנחה. אחר כך התפללו מנחה וסעדו סעודה שלישית, והיטיבו לבם עד צאת השבת. לאחר תפילת ערבית והבדלה בירך בעל הבית שוב את האורח בברכת שלום, כיוון שבשבת אין מברכים לשלום כמו ביום חול.
פתאום החל האורח לדאוג, מה אירע עם בעל העגלה ועם הסחורה שהותיר על הדרך.
אז אמר לו בעל הבית: "התסכים למכור לי הסחורה שלך? וכך נעשה – מחצית הסכום אתן עכשיו ומחצית ארשום לך על שטר, ואסלק את הסכום בזמן היריד שבלייפציג." אף שלא הכיר כלל את בעל הבית, הרגיש האיש כמין הכרח לדבר, והסכים לכך. מיד לאחר שהוסכם ביניהם סכום המכירה, הביט מן החלון וראה את העגלה שלו עומדת עם כל הסחורה, וגם בעל העגלה עומד שם. כשבא אל העגלה כעס עליו בעל העגלה, על שנתן את כל הסחורה לאיש שאינו מכיר, אך לא יכול היה לשנות את הדבר.
אמר בעל הבית: "תן לי את הסחורה שלך." חשב הסוחר: "ולהיכן יכניסו את הסחורה, והלוא כל הבית אינו אלא חדר אחד קטן?" כאשר פרקו את הסחורה ראה כי פתחו את דלתו של המרתף ושם הניחו את כל הסחורה.
עשו חשבון ביניהם ועלה לסך רב. סילק בעל הבית חצי מן הסכום במזומן, שמונים אלף זהובים, ואת המחצית השנייה כתב בשטר.
כשנסע משם חשב: הנה הבעש"ט ציווה עליי להתעכב שנה שלמה, ואני הלוא מכרתי כל הסחורה, ומה אעשה בביתי? מוטב שאסע שוב אל לייפציג ואקנה לאט לאט את כל הסחורה שאצטרך.
שב ונסע אל לייפציג. בנסיעתו לקח את השטר והביט בו. ראה שבמקום החתימה כתב בעל הבית ששמו הוא יונה, וכך חתם: "נאום יונה". התחיל האיש לחקור ולדרוש על אודות יונה, אך איש לא הכירו.
הגיע זמן היריד שבלייפציג. כל ימי היריד שהה הסוחר בעיר, וקנה את כל הסחורות שהצטרך. בכל אותם הימים לא בא יונה אל העיר. כששאל עליו היה לצחוק בעיני הבריות. אמרו: כיצד נותנים בהקפה סכום כזה לאדם שאין יודעים את מקומו ומעשיו?
לבסוף תמו ימי היריד, והסוחרים החלו חוזרים אל בתיהם. גם הוא הניח את סחורתו על עגלות ויצא לשוב אל ביתו. כאשר בא אל שער העיר והנה האיש עומד לנגדו. תחילה נבהל כי לא הכירו. אחר כך פנה אליו האיש ואמר לו: "הנה יש תחת ידך שטר חוב שלי על סך שמונים אלף זהובים. תן לי את השטר ואסלק לך את חובי במזומן."
"אמור לי תחילה," אמר הסוחר, "מי אתה?"
השיב האיש: "מה לך לדעת מי אני, הלוא אני משלם במזומן."
כשניסה הסוחר לחקור עוד על אודותיו אמר לו: "אם תתן לי את השטר אפרע את חובי ואם לא תיתן לא אפרע. וכעת – הטוב בעיניך עשה."
נתן הסוחר את השטר והאיש סילק לו את חובו, שמונים אלף זהובים.
אחר כך אמר לו: "פרוס בשמי בשלומו של הבעל שם טוב."
"וכיצד אומר לו מי אתה?" שאל הסוחר.
"אמור לו – יונה פורס בשלומך," אמר האיש.
חזר הסוחר אל ביתו שמח וטוב לב, ומצא כי בנו נהפך לאיש אחר, והוא לומד ומתמיד בלימודו.
מיד נסע אל הבעש"ט וסיפר לו כל המאורע. שאל הבעש"ט על יונה – מה מצבו, ומה שלומו.
"ביקש הוא ממני שאפרוס בשלומך בשמו," אמר הסוחר.
אז אמר הבעש"ט: "דע לך שלא היה זה אלא יונה בן אמיתי הנביא."