נפוליאון נופל

בשנת תקע"ג רעשה הארץ ממלחמת נפוליון וצבאו בצבא רוסיה. אז נחלקו הצדיקים לשתי כיתות, יש שרצו כי ינצח נפוליון ויש שרצו כי ינצח הצאר הרוסי. בראשם של מי שרצו בניצחונו של נפוליון היה רבי מנחם מֶנדל מרימַנוֹב. ר' מנדל וסיעתו השתדלו בכל מאודם בתפילה כי יהפוך נפוליון להיות לגוג ומגוג המוזכר בדברי הנביאים, כי אחריו תבוא הגאולה השלמה. וכך אמר ר' מנדל: "מוטב שתאדים הארץ מן העיר פּריסטיג ועד לעיר רימַנוֹב בדם חללי ישראל, ועד הברכיים יבוססו בו – ובלבד שיגיע קץ הגאולה."
אך היו צדיקים אחרים שרצו בניצחון הצאר הרוסי, וביניהם החוזה מלוּבּלין והמגיד מקוז'ניץ. אלה התפללו שייפול נפוליון במלחמה, כי ראו ברוח הקודש שעדיין לא הגיע זמן הגאולה.
פעם אחת, בשעה שעבר נפוליון בעיר קוז'ניץ, התחפש לאדם פשוט ובא אל ביתו של המגיד מקוז'ניץ. כשיצא מן הבית יצא אחריו המגיד ומגילת אסתר בידו, וקרא מתוך המגילה: "'נָפוֹל תִּפּוֹל' (אסתר ו, יג) – נפוליון תיפול!"
באותה עת היה ר' נפתלי מרופשיץ צעיר לימים. אף שהיה מתלמידיו של ר' מנדל הסכים לדעתם של החוזה מלובלין והמגיד מקוז'ניץ. בשל כך, נסע אל בית רבו, כדי לנסות ולשנות את דעתו. בערב פסח בא אל ביתו של ר' מנדל, בימים שבהם געשה המלחמה בין צרפת לרוסיה. ר' מנדל עמד על יד התנור והושיט את המצות אל תוכו. ובכל פעם שהושיט את המצות אמר: "עוד חמש מאות רוסים ייפלו." בזמן שאמר כך נפלו חללים רוסים רבים בקרב, כדבריו של ר' מנדל.
הפתיע ר' נפתלי את רבו, נכנס אל הבית וקרא: "רבי! נפוליון טמא הוא, וטמא אינו מקריב את קרבן פסח, אלא נדחה לפסח שני!" ומיד ברח מן הבית.
ציווה ר' מנדל כי יביאו את ר' נפתלי לפניו, אך ר' נפתלי כבר ברח מן העיר בעגלה שחיכתה לו לשם כך.
לאחר הפסח נסע ר' נפתלי אל המגיד מקוז'ניץ לבקש ממנו שישמור עליו מפני כעסו של ר' מנדל. איש חלוש וחולני היה המגיד, וכמעט כל היום היה שוכב במיטתו. המתין ר' נפתלי עד שיֵצא המגיד מן המיטה כדי לטבול במקווה, ונכנס בעצמו אל מיטתו של המגיד. כאשר בא המגיד ורצה לחזור ולהיכנס אל מיטתו, סירב ר' נפתלי ואמר כי לא יֵצא מן המיטה עד שיבטיח לו המגיד כי לא ייפגע מכעסו של ר' מנדל. רק כשהבטיח לו זאת המגיד, יצא מן המיטה.