ביום האחרון של חג הפסח בשנת תר"ה נפטר רבי יצחק מווּרקִי. לאחר פטירתו, בא בנו רבי מֶנְדל קַליש לבקר את ידידו של אביו, רבי מֶנְדל מקוֹצְק.
שאל הר' מקוצק את הבן אם כבר נגלה אליו אביו שנפטר. כאשר השיב הבן בשלילה, אמר לו הר' מקוצק: "אני כבר ראיתיו."
ובסגנונו המיוחד החל לספר:
"עליתי אל העולם העליון, וחיפשתי ושאלתי את מלאכי מעלה – 'הגידו לי, היכן נמצא ר' יצחקְ'ל שלנו?'
אמרו לי המלאכים כי הוא נמצא בהיכל גבוה יותר, ולשם אין להם רשות להיכנס.
הלכתי לחפשו בהיכל של ה'אחרונים', אחרוני פוסקי ההלכה. חיפשתיו שם בין ה'בית-יוסף' וה'רַמָ"א' – אך לא מצאתיו שם. המשכתי ועליתי אל ההיכל של האמוראים, מחברי התלמוד. גם שם שאלתי: 'הגידו לי – את יצחקְ'ל חברי אני מבקש. היכן נמצא?'
– 'כבר הלך,' אמרו לי, 'וכעת הוא נמצא על שפת נהר אחד, לא רחוק מכאן. שמה תמצא אותו.'"
"רצתי בכל כוחי," המשיך הר' מקוצק לספר, "עברתי דרך שדה 'חַקַל תּפּוּחין' המוזכר בכתבי האר"י, ושם ראיתי נהר שוטף, ועל שפתו עמד אביך – ר' יצחק'ל.
מצאתיו נשען על מקלו ומסתכל אל מימיו הזכים והטהורים של הנהר. תפסתי בשרוולו ושאלתי: 'יצחק'ל חברי הנאמן, אהוב רוחי ונפשי, מה אתה עושה כאן?'
השיב: 'רואה אתה את הנהר הזה? אלו דמעותיהם של היהודים שנשפכו במשך כל הדורות. מדמעות אלו נעשה הנהר הזה, הזורם כאן בעולם העליון. עומד אני על שפת הנהר הזה, ואיני יכול לזוז ממנו.'"
נהר הדמעות
