איש פשוט, אך כשר והגון, רגיל היה לבוא ולהסב אל שולחנו של רבי לוי יצחק מבַּרדיטשוֹב. סביב השולחן היו התלמידים מתאספים עדרים עדרים לשמוע את דברי תורתו של הרבי. ביניהם היה יושב האיש ואוכל מן האוכל שהוגש.
לא ראוי היה הדבר בעיני התלמידים. הם סברו כי עַם הארץ, אדם שלא למד ואינו ומבין דבר מדבריו של הרב, אינו ראוי שישב ביניהם. וכי מה יעשה מוכר זפת בין רוקחי בשמים?
לבסוף לא התאפקו וביקשו מן הרבנית שתוציא את האיש הבּוּר החוצה. אך הרבנית, שגם היא הייתה צדקת גדולה, לא רצתה לעשות כך קודם שתשאל את בעלה.
וכך ענה לה ר' לוי יצחק: "בגמרא מסופר כי לעתיד לבוא יערוך הקב"ה סעודה לצדיקים. שבעת הרועים, הצדיקים העליונים, ישבו בראש השולחן – אדם, שת ומתושלח מצד ימין, אברהם, יעקב ומשה משמאל ודוד המלך באמצע (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נב עמוד ב; מסכת פסחים, דף קיט עמוד ב).
בין גדולים וקדושים אלו גם אני נחשב בור ועם הארץ. ואנו, אם נוציא את האיש הזה מביתנו, הרי שגם אני אצטרך לצאת מסעודתם של הצדיקים. לפיכך הניחי לו ויישאר אתנו."
מוכר זפת בין רוקחי בשמים
נושאים:
