פעם אחת נסעו מתנגד זקן וחסיד ישיש יחד ברכבת. שמע החסיד את שכנו המתנגד גונח ונאנח, וביקש ממנו שיספר לו מה מטריד את שלוות נפשו, אך הלה סירב ורק המשיך להיאנח.
המשיך החסיד לשדלו שוב ושוב עד שנכנע המתנגד וסיפר:
"יש לי בן יחיד ומחר הוא צריך להתייצב לבחינה לצבא, ומי יודע, ייתכן שייאלץ להתגייס לצבא חס וחלילה…"
שמע זאת החסיד וצחק בקול גדול:
"שטויות והבלים! זו סיבה לדאגה?
חשוב על כך! הלא ייתכן שאחרי הבחינה יימצא שאינו מתאים לצבא ויצא לחופשי. אם כן, מדוע לדאוג?
אלא מה – חושש אתה שיגייסוהו לצבא? ומה בכך? ייתכן שלא תהיה מלחמה, ואינך צריך לדאוג כלל.
אלא מה – חושש אדוני שתהיה מלחמה? ייתכן שלבנך לא יאונה כל רע.
אלא מה – ייפצע במלחמה? הרי שתי אפשרויות לפניו: אם יבריא – מה טוב ואין לך כל סיבה להיאנח. ואם לא יבריא חס וחלילה וימות, הרי שוב, למה לך לדאוג? הוא יזכה לגן עדן.
אלא מה – חס ושלום, לא יזכה לגן עדן? על זה אין טעם להיאנח. דבר עם בנך, כי בידו הדבר אם ייכנס לגן עדן או לא, בהחלט בידו הדבר…"
לא הכול אבוד
