בכפר חסידי, כך מספרים, ישבו היהודים ערב אחד לאחר צאת השבת בפונדק עלוב. כולם היו תושבי המקום חוץ מאחד, שאיש לא הכירו. איש עלוב, מרופט כולו, שהשתופף מאחור באפלולית של קרן זווית. השיחות התגלגלו להן, ואז הֵעֵז אחד מהם ושאל מה היה כל אחד מבקש לעצמו אילו עמדה לרשותו משאלה אחת ותו לא. אחד רצה זהב, השני – חתן לבתו, והשלישי – שולחן נגרים חדש. וכך עברה השיחה מאיש לאיש. לאחר שאמר כל אחד את דברו, נותר עוד הקבצן בפינה האפלולית. בעל כורחו ובהיסוס נענה לשואלים: "הלוואי ואהיה מלך אדיר המושל בארץ רחבת ידיים, ואשכב בלילה ואשן בארמוני, ומן הגבול יפרוץ האויב ובטרם יפציע השחר יחדרו הפרשים אל טירתי, ולא תהיה שום התנגדות. ואני, שאתעורר בבהלה משנתי, בלא שהות אף להתלבש, בכותנתי לעורי, איאלץ לברוח, נרדף דרך הר וגיא וביער ובגבע יום ולילה ללא מנוח, עד שאגיע לכאן אל הספסל בפינתכם ואצא בשלום מרודפיי. זאת המשאלה שלי." נבוכים הביטו האחים זה בזה. "ומה יצא לך מזה?" שאל אחד מהם.
"כותונת," ענה להם האיש.
חלומו של הקבצן
נושאים:
