הדרך האסורה

בימים שבהם התבודד הבעל שם טוב בהרים, השודדים שם היו חברים לו, וכיבדו אותו מאוד.
פעם אחת באו השודדים ואמרו לו: "אדוננו, יודעים אנו דרך קצרה המוליכה אל ארץ ישראל דרך מערות ומחילות. אם רצונך – בוא עמנו, ואנחנו נורה לך את הדרך."
הסכים הבעש"ט והלך עמם. והנה באו אל גיא עמוק מלא מים ורפש וטיט. במקום זה עברה הדרך על קורת עץ שהייתה מונחת מעבר זה אל העבר האחר. כדי לעבור עליו, אחזו השודדים ביתד ארוכה, שנעצו בקרקעית האגם. כשבאו אל הקורה, עלו עליה השודדים תחילה. וכשרצה הבעש"ט להלך על הקורה ראה שמקום זה הוא "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בראשית ג, כד), ואם יעבור יהיה נתון בסכנה גדולה, ונרתע לאחור.
אמר הבעש"ט אל לבו: "אף על פי כן, לא לחינם באתי לכאן." בדרכו חזרה עסק בתיקון נפשו של תלמיד חכם שהתגלגל בצפרדע.