בעיר סַטנוֹב גרה אישה אחת שהייתה צדקת גדולה. בפי כל נקראה "די פְרוּמֶה ריבלֶה" – "ריבלֶה הצדקנית". גם שני בניה נודעו במידותיהם הטובות, ושמם רבי יוסף ורבי יצחק.
אלמנה הייתה ריבלה, והייתה הולכת אל קבר בעלה ומקישה במקל על המצבה ואומרת: "הירשְל הירשְל, לך לפני כיסא הכבוד והתפלל על בניך שיהיו עניים ואביונים. כך לא יסורו מדרכי השם."
פעם אחת באו שני בניה לשבות עמה את השבת, כדי לקיים את מצוות כיבוד אם. כשבאו אל העיר ביום חמישי, הגיעו אנשי העיר לקבל את פניהם. כשראו אנשי העיר את בניה של ריבלה ניעורה אהבתם אליהם, וזכרו הידידות הגדולה שהייתה פעם ביניהם.
למחרת, ביום שישי, לאחר תפילת שחרית, ערכה ריבלה את השולחן לפני בניה ונתנה להם לאכול. כשאכלו, ישבה אצלם ואמרה: "בניי, אבקש מכם דבר אחד שתעשו למעני."
"נעשה ונשמע כל שתצווי עלינו," אמרו האחים.
אמרה ריבלה: "הבטיחו לי דבר זה בלחיצת יד, שתעשו רצוני."
תמהו האחים ואמרו: "וכיצד תחשדי בנו שלא נרצה לקיים את דברייך?"
"ואם דבר גדול אבקש מכם?" שאלה ריבלה.
הבטיחו האחים כי יקיימו אף בקשה גדולה, ואין צורך להתחייב בלחיצת יד.
אז אמרה להם ריבלה: "זו בקשתי – שתיסעו מיד לדרככם, ולא תשבתו כאן את השבת." וכך אמרה: "השם יתברך נתן לי בנים כדי שיהיה לי נחת מהם בעולם האמת, ולא כדי שאיהנה מהם בעולם הזה."
אמרו האחים: "אם יראו אנשי העיר שאנו יוצאים עכשיו לדרך, בערב שבת, לא יניחו לנו לצאת." אמרה להם אמם: "שלחו את העגלות אל מחוץ לעיר, ואני אוליך אתכם ברחוב הצדדי, כדי שלא יראו אתכם אנשי העיר."
ריבלה הצדקנית
נושאים:
