גם בסיפור הבא מסביר הרבי מרוז'ין, כי כל אדם צריך לעשות דרך, ואולם הדרך הזו אינה נודעת ואיש לא יוכל לסלול אותה עבורך. זהו "נהר" שיש לחצות אותו כל אחד בנפרד, בכוחות עצמו, ומתוך חוסר וודאות.
יחד עם זאת, העובדה שיש כאלו שחצו את הנהר ויש "חבר" או רבי המעודד אותך בדרכך, יכולה לחזק את האדם ללכת בבטחון וב"איזונים" נכונים בדרכו החדשה.
מהי הדרך
פעם אחת ישבו יחדיו חסידיו של רבי ישראל מרוּז'ין, והנה קרב אליהם הרב הצדיק ומקטרתו בידו. שאלו אותו החסידים: "רבנו, אמור לנו איזו דרך לעבודת השם". ענה הרב ביידיש: "אִיך וֵוייס?" – מניין שאדע?
ובתוך כך סיפר להם מעשה: שני חברים, רעים אהובים, נגזר עליהם גזר דין מוות. והנה, אף שהמלך חיבבם ורצה לדון אותם לטובה, לא יכול היה לזכותם, כי חוק המדינה הוא, וכבר נאמר – "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ" (משלי כט, ד).
מה עשה המלך? ציווה שימתח חבל ארוך מעל הנהר, ואם יצליחו החברים לעבור עליו את הנהר – יומתק דינם לחיים.
ועבר הראשון בשלום את הנהר על החבל. עמד חברו מרחוק וצעק: "רעי אהובי, הגד נא לי איך עברת את החבל במקום סכנה כזה, ואדע גם אנוכי איך לעבור."
השיב לו הראשון: "אִיך וֵוייס גָאר ניט – איני יודע כלל – רק זאת אומר לך: כשהלכתי על החבל, אם הייתי נוטה לצד אחד – הטיתי עצמי לצד האחר."