מעשה משבעת הקבצנים

בשעת החתונה נזכרו הילדים בחסדים שעשה עמם אלוהים בהיותם ביער. והיו בוכים ומתגעגעים מאוד: "איך מביאים לכאן את הקבצן הראשון, העיוור, שנתן לנו לחם ביער?"
ומיד, תוך כדי שהיו מתגעגעים מאוד אל הקבצן העיוור, בא זה לפניהם ואמר:
"הנני. הנה באתי אליכם לחתונה, ואני נותן לכם מתנת 'דורון-דרשה', כנהוג בחתונות. ומתנתי – שתהיו זקנים כמוני. כי קודם בירכתי אתכם בכך, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה – שתחיו חיים ארוכים כמוני.
ואתם סבורים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל, אלא שכל זמן העולם כולו אינו שווה עבורי אפילו כהרף עין ואיני מסתכל בו. ואני זקן מאוד, ועדין אני 'יוּנג' – צעיר. ועוד לא התחלתי עדיין לחיות כלל – ואף על פי כן אני זקן מאוד. ולא מעצמי אני אומר זאת, אלא יש לי הסכמה על כך מהנשר הגדול. אספר לכם סיפור המעשה:
פעם אחת שטו אנשים בספינות רבות על הים, ובא רוח סערה ושבר את הספינות. והאנשים ניצלו ובאו אל מגדל אחד, ועלו אל המגדל, ומצאו שם את כל המאכלים והמשקאות והמלבושים, וכל מה שהיו צריכים. והיה שם כל טוב וכל ההנאות שבעולם.
אמרו אלו האנשים, שכל אחד יספר מעשה ישן, מה שהוא זוכר מן הזיכרון הראשון. כלומר, מה שהוא זוכר מזמן שהתחיל אצלו הזיכרון. והיו שם זקנים ונערים, והיו מכבדים את הזקן שביניהם שיספר ראשון.
ענה ואמר: 'מה אספר לכם? אני זוכר אפילו איך שחתכו את התפוח מן הענף.'
ולא הבין איש מה הוא אומר, אך היו שם חכמים ואמרו: 'בוודאי זהו מעשה ישן מאוד.'
וכיבדו את השני שיספר.
השני, שלא היה זקן כמו הראשון, ענה ואמר: 'הזהו מעשה ישן? הלא מעשה זה גם אני זוכר, אבל אני זוכר אפילו שהיה הנר דולק.'
אמרו האנשים: 'זהו מעשה ישן ביותר. ישן אפילו יותר מן המעשה של הראשון.' והיה לפלא בעיניהם שזה האיש השני, שהוא צעיר מן הראשון, זוכר מעשה ישן יותר מן הראשון.
וכיבדו את השלישי שיספר.
השלישי, שהיה צעיר יותר מן השניים שקדמו לו, אמר: 'אני זוכר אפילו שהתחיל בניין הפרי, כלומר שהתחיל הפרי לצמוח.'
ואמרו האנשים: 'זהו מעשה ישן ביותר.'
ענה הרביעי, שהיה צעיר עוד יותר: 'אני זוכר גם כשהוליכו והביאו את הגרעין, כדי לנטוע את הפרי.'
ענה החמישי, שהיה צעיר עוד יותר: 'אני זוכר אפילו את החכמים, שהיו חושבים וממציאים את הגרעין.'
ענה השישי ואמר שהוא זוכר גם את הטעם של הפרי, בטרם נכנס הטעם לתוך הפרי.
ענה השביעי ואמר שהוא זוכר אפילו את הריח של הפרי, לפני שנכנס הריח בפרי.
ענה השמיני ואמר שהוא זוכר גם את המראֶה של הפרי, לפני שהופיע המראה על הפרי."
"ואני" – אמר הקבצן העיוור – "הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם. ואמרתי להם: 'אני זוכר את כל אלו המעשיות, ואני זוכר לא-כלום.' אמרו האנשים: 'זהו מעשה ישן מאוד – ישן יותר מכולם.'
והיה פלא גדול עבורם, שהתינוק זוכר יותר מכולם.
בתוך כך, בא נשר גדול ודפק על המגדל, ואמר להם: 'אל תהיו עניים יותר. שובו אל האוצרות שלכם והשתמשו באוצרות שלכם.'
ואמר להם הנשר שיֵצאו מן המגדל על פי סדר זקנתם, כלומר שכל מי שזקן יותר – יצא תחילה.
והוציא את כולם מן המגדל, והוציא תחילה את התינוק, כי באמת הוא זקן יותר מכולם. וכן כל מי שהיה צעיר יותר – הוציא אותו קודם. ואת הזקן מכולם הוציא אחרון. כי כל מי שהיה צעיר יותר היה זקן יותר כנ"ל, והזקן שבהם היה צעיר יותר מכולם.
ואמר להם הנשר הגדול: 'אני אפרש לכם את המעשיות שסיפרו כל אלו. זה שסיפר שהוא זוכר שחתכו את התפוח מן הענף, הוא זוכר שחתכו את חבל הטבור שלו מיד לאחר הלידה.
והשני, שאמר שזוכר שהיה הנר דולק, הוא זוכר גם כשהיה עובר בבטן אמו, שהיה אז הנר דולק על ראשו.
וזה שאמר שזוכר שהתחילה צמיחת הפרי, זוכר אפילו עוד כשהתחיל להתפתח הגוף, דהיינו בעת יצירת הוולד.
וזה שזוכר שהיו מוליכים את הגרעין לנטוע הפרי, זוכר אפילו שנמשכה טיפת הזרע בעת הזיווג.
וזה שזוכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, זוכר אפילו שהייתה אותה טיפת הזרע עדיין במוח, כי טיפות הזרע נמשכות מן המוח.
וזה שזוכר את הטעם – הוא הנפש. והריח – הוא הרוח. והמראֶה – הוא הנשמה.
והתינוק אמר שזוכר "לא-כלום", כי הוא למעלה מן הכול, וזוכר אפילו את מה שהיה עוד לפני הנפש, הרוח והנשמה, שהוא בבחינת "אַין".'
עוד אמר הנשר: 'חִזרו אל הספינות שלכם – שהם הגופים שלכם שנשברו, כדי שהם ייבנו מחדש. עתה חזרו אליהם,' והנשר בירך אותם."
"אחר כך," סיפר הקבצן העיוור, "אמר לי הנשר הגדול: 'אתה בוא עמי, כי אתה כמוני. כי אתה זקן מאוד ועדיין אתה צעיר מאוד. ועדיין לא התחלת לחיות כלל, ואף על פי כן אתה זקן מאוד. וגם אני כך, כי אני זקן ועדיין אני צעיר.
"ואם כן," אמר הקבצן העיוור, "הנה יש לי הסכמה מן הנשר הגדול שאני חי חיים ארוכים, ועתה אני נותן לכם את החיים הארוכים שלי במתנה."
והייתה שם שמחה וחדווה גדולה ועצומה מאוד מאוד.