ללון בבית החוטא

פעם אחת נסע רבי אברהם יהושע השל מאַפּטָא להתארח בעיר אחת.
לכבודו של הרבי, הכינו שניים מעשירי העיר מקום שיוכל ללון בו, והרבי נתבקש לבחור באיזו דירה הוא רוצה להתאכסן. שני החדרים שהוכנו לרב נראו שווים זה לזה, שניהם היו נאים ומרווחים. על אחד מן הגבירים היו שמועות שנכשל בעבירות שבינו לבינה, ואיש זה ידע את חסרונו, והיה נעים הליכות, עניו וצנוע. לעומתו, שמו של הגביר השני היה נקי מכל חטא, אך נודע כאיש גאוותן ויהיר "שיינער יוד" [יהודי יפה].
בחר הרבי להתאכסן דווקא בביתו של הראשון, החוטא והעניו. כששאלו אותו על כך, ענה: "הקדוש ברוך הוא עצמו אינו יכול להיות במחיצתו של בעל גאווה, ועליהם נאמר 'אין אני והוא יכולים לדור בעולם'. ואם הקדוש ברוך הוא אינו יכול לדור עמו, בוודאי שגם אני איני יכול. לעומת זאת, הגביר הראשון אמנם ידוע כחוטא. אבל על חוטאים נאמר במפורש בתורה כי אלוהים 'שֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' (ויקרא טז, טז). ואם הקדוש ברוך הוא יכול לשכון בין חוטאים, גם אני יכול".