המבזה והמתבזה

כאשר היה רבי נחמן מבּרסלַב בעיר איסטנבול, בדרכו לארץ ישראל, ביזה אותו יהודי פולני אחד. מיד אחר כך, שב יהודי זה לביתו ונפטר. חברו של ר' נחמן, שליווה ושירת אותו בנסיעתו, שאל: "הלוא כתוב 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב' (משלי יז, כו), ומכאן למדנו שלא טוב לאדם צדיק שיעניש את מי שפגע בו!"
ענה לו רבי נחמן במשל:
מלך אחד חיבב מאוד את אחד מבני האצולה, וקירב אותו אליו בכל מיני אהבה וחיבוב. אבל אדם זה העז פניו כנגד המלך, עד שנגזר דינו למיתה. וכך אמר לו המלך: "דע לך, שאני אוהב אותך מאוד. ומה אעשה? הן לא אוכל לעבור על חוקי המלכות." מיד ציווה המלך לאסור את האיש ולהביאו אל בית הסוהר, עד שיוציאוהו להורג.
בהיותו בשבי, חשב בן האצילים על ייסורי המיתה שנכונו לו, וידע כי ייסורים אלה לא יימשכו זמן רב. הוא ידע כי המלך אוהבו מאוד, וכי ייסוריו של המלך וגעגועיו יהיו קשים מייסוריו שלו וילוו אותו לעולם. מרחם היה על צער המלך אף יותר מאשר על עצמו, והחל חושב כיצד יציל את המלך מצערו.
לבסוף, עלה במוחו רעיון. מיד ביקש ממפקד בית הסוהר כי יביא אותו לפני המלך. כשבא לפניו אמר: "יודע אני כי צערך גדול מצערי, אלא שאין יכול אתה לעבור על חוק המלכות ומחויב אתה להמיתני. ובכן, זו עצתי – הלוא בושה נחשבת כמיתה. ואם כך, תוכל לגרום לכך שאדם יבייש אותי ברבים, ובכך תוכל להצילני ממוות. ואפשר שאדם זה שיביישני יהיה גזלן או פושע שכבר נגזר דינו למות. הבא אדם כזה לפניי ואני אתגרה בו עד שיכעס ויבזה אותי ויכה אותי ברבים כדי לבייש אותי, וייחשב לי הדבר כמיתה. את הגזלן ימיתו, כפי העונש שנקבע לו עוד קודם לכך. כשיעשו כך, יחשוב הציבור כי הומת הגזלן בגלל שביזה את עבדו וידידו האהוב של המלך. כך לא יחוּללו כבוד המלכות וכבוד עבדו של המלך.
כך לפעמים, ביזיון שמבזים אדם צדיק הוא למעשה טובה גדולה עבורו. הבושה מכפרת על גזֵרת המוות שנגזרה עליו. ואם נענש האדם שביזה את הצדיק, הרי זה בשל כבודו של הקדוש ברוך הוא, המעניש את מי שביזה את עבדו החביב עליו. אמנם, סיבה זו לבדה אינה מספקת כדי לחייב את האיש בעונש כה חמור, אך הקדוש ברוך הוא מסובב את העניין כך, שאדם זה שיבייש את הצדיק הוא אדם שממילא חייב מיתה.
כך בא הכול על מקומו בשלום. מיתתו של הצדיק מתכפרת בבושה שביישו אותו, והאדם שממילא נידון למוות מקבל את עונשו באופן כזה, שנראה כאילו נענש על חילול כבודו של הצדיק. כך מנהל הקדוש ברוך הוא את עולמו, "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'" (הושע יד, י).