סערת הים וסערת הנפש

כשנסע רבי נחמן מברסלב באונייה מאיסטנבול לארץ ישראל החלה סערה גדולה מאוד. האונייה עלתה וירדה על פני הגלים, והסכנה הייתה גדולה. כמו שנאמר: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג" (תהלים קז כו). נוסעי האונייה המבוהלים חשבו שלא יינצלו מהמוות וצעקו אל ה' בייאוש, בכו והתוודו על עוונותיהם לפני השם, כי הבינו שקִצם קרוב. והספינה התמלאה קולות תפילה ותחנונים כמו ביום הכיפורים.
כל אותו הזמן היה ר' נחמן יושב בשתיקה. שאלו אותו האנשים כיצד יכול הוא לשתוק בעת צרה שכזאת, אך ר' נחמן לא השיב לשאלתם.
על האונייה הייתה גם אישה חכמה ומלומדת, אשת הרב מחוֹטִין. גם היא בכתה וצעקה כל אותו הלילה, וגם היא החלה לטעון כנגד ר' נחמן ודרשה ממנו להפסיק את שתיקתו. לפתע גער באישה ר' נחמן, ונדמה היה כאילו מקלל אותה. אמר לה: "הלוואי והייתם כולכם שותקים כמוני. הסערה היא מבחן, ואם תשתקו ישתוק גם הים." ואמנם, כששתקו כולם והאיר היום – נרגעה הסערה, כדברי הכתוב: "יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ" (תהלים קז כט-ל).