חסיד אחד היה רגיל לבוא אל החוזה מלובלין בכל שנה, כדי לעשות במחיצת רבו את ראש השנה. פעם אחת כשבא אל רבו ציווה עליו החוזה שיחזור מיד לביתו בלי עיכוב ושם יהיה בראש השנה.
נבהל החסיד ולא הבין מה סיבת הדבר. רגיל היה כי רבו מקבלו בסבר פנים יפות, ומדוע הזהיר אותו לנסוע מיד? לבו נמלא דאגה ובלית ברירה נפרד מרבו לשלום ונסע לביתו.
בדרך ישן בפונדק אחד. ובאו אל הפונדק חבורה של חסידים שהיו בדרכם אל החוזה מלובלין, לעשות את ראש השנה עם רבם. סיפר להם החסיד על צערו, שנצטווה לשוב לביתו, ואחר כך ישב לסעוד עמם את סעודת הלילה. ישבו החסידים יחד ושתו "לחיים" כנהוג. כשבא הבוקר, פיתו אותו לחזור עמם אל לובלין ולהיות שם בראש השנה. גם הבטיחו לו כי ימליצו עליו לפני החוזה, כדי שיניח לו להישאר.
הסכים החסיד וחזר אל לובלין. כשבאו כולם לקבל ברכת שלום מן החוזה, עמד גם הוא בין בני החבורה. בירכו החוזה לשלום ולא ניכר בו שום כעס על שלא קיים החסיד את דבריו. אדרבה – ניכר היה כי שמח החוזה על שחזר החסיד להיות עמו בראש השנה.
אחר כך אמר החוזה: "עכשיו רואה אני כי נכונים הדברים שנאמרו במדרש, כי בשעה שיהודים יושבים יחד ושותים 'לחיים', הקדוש ברוך הוא מוחל להם על עוונותיהם (על פי שיר השירים רבה, פרשה ח). הנה אדם זה – מידת הדין הייתה שרויה עליו, וראיתי כי נגזרה עליו מיתה. כיוון שלא הצלחתי לעשות לו טובה ולשנות את הגזֵרה, פקדתי עליו שייסע לביתו, כדי שיזכה להיפרד מבני ביתו. ועכשיו אני רואה, כי כשהצטרף אל החבורה וישב יחד עמם וגם שתו 'לחיים' – על ידי כך הומתקה מידת הדין והתבטלה הגזרה."
זוכרנו לחיים
