מכות

אברהם חיים שמחה בונים מיכלזאהן (מיכלסון), אהל אלימלך, למברג, דפוס אמקרויט & פריינד, תר"ע, עמ' 75

שמעתי מאמו"ר [אבי מורי] הגאון הגדול שליט"א [שיחיה לאורך ימים טובים אמן] באחד מדרושיו בדברו מענין העוקרים דירתם מחו"ל בחשבם כי ייטיבו לעצמם. ויברחו מגזירת הש"י [השם יתברך] סיפר כי האחים הקדושים הרר"א [הרב רבי אלימלך] והרר"ז [והרב רבי זושא] זי"ע [זכותם יגן עלינו] בהיותם נע ונד בגלות באו ללינת לילה לקרעטשמי אחד והיה שם חתונה, וישבו האחים הקדושים מן הצד בתור אורחים עניים, ארחי ופרחי. המתאספים על החתונה היו אנשים רקים ופוחזים וכטוב לבם ביי"ש עשו להם לשחוק, כי אחר כל רקידה הניחו את האורח העני על הארץ ויכבדו אותו מכה אחת אפים במלקות. ושוב עזבו אותו והתחילו לרקוד ושוב גמרו הרקידה והניחו את העני מושכב על הארץ. ולקו אותו ברוב שחוק והיתול. כן עשו כמה פעמים: והגורל נפל על הרר"ז שיקח כל ההכאות יען כי ישב לפני אחיו הרר"א. והרר"א ישב בקרן זוית אצל הכותל. והפוחזים והוללים מצאו בכ"פ [בכל פעם] את הרר"ז סמוך לידם. לכן בכל עת חטפו אותו והשכיבוהו על הארץ. ואת אחיו הרר"א, העני השני, עזבו במנוחה יושב על שקו ומשאו בזוית. הרר"א קינא מאוד את אחיו הרר"ז על כל ההכאות שבאים רק לחלקו, ויאמר לאחיו בלחש: בעת אשר ההוללים עשו הריקודין, אהובי אחי, נחלוף נא ישיבותינו ושב אתה על מקומי, ואנכי אשב על מקומך על שק משאך. ותנוח מעט מההכאות אשר כבר לקית בכפליים. וכן עשו במהירות בלי ראות הרוקדים אבל כאשר גמרו הרקידה, ורצו להוביל את הרר"א שישב עתה סמוך אצלם אל ההכאות, צעק אחד מן הפוחזים: הלא אין מהיושר ללקות רק להאורח הזה, נקח גם את האורח השני היושב בקרן זוית, ונכבד גם אותו במלקות למען יזכור גם הוא שהיה על החתונה. ושוב לקחו והובילו את הרר"ז היושב עתה בקרן זוית אל המלקות, בחשבם שהוא עוד לא טעם את ההכאות ולא נלקה עוד מהם ואמר הרר"ז זי"ע: ראה אחי אהובי, אז וועמען עם איז באשעהרט צו שלאגין שלאגין איז פארפאלען וויא ער זעצט זיך. זיכט מען איהם רויף אין מען ניט עהם זיין חלק. [=כשנגזר על האדם לחטוף – הוא יחטוף בכל מקרה, היכן שהוא נמצא. מחפשים אותו ונותנים לו את ה"מנה" המגיעה לו.] והבן הנמשל.

שמשון מלצר, ריקודו של ר' זושא (בלדה), דבר 18.6.1939.

מיכלזאהן (מיכלסון) אברהם חיים שמחה בונים, אהל אלימלך

אישים

מושגים

גורל ובחירה

תגיות

זירת התרחשות

בדרכים

חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, תל אביב תשע"א, עמ' 155-99.

מכות

נושאים:

האחים רבי זושא ורבי אלימלך היו נוהגים לצאת למסעות של "גלות". הם היו נעים ונדים חסרי כל כעניים, כדי להתנסות בסבל, לכפר על עוונותיהם ולתקן את דרכם.
באחד מלילות נדודיהם הגיעו לפונדק שהייתה בו באותו לילה חתונה, וישבו בצד כאורחים עניים. הייתה שם חבורה של שיכורים ריקים ופוחזים, וכטוב לבם ביין ערכו משחק אכזרי: בסופו של כל ריקוד היו חוטפים אחד מן העניים, משכיבים אותו על הארץ, ומכים אותו מכות נאמנות כשהם צוחקים. אחר כך היו עוזבים את העני האומלל וחוזרים לרקוד.
איתרע מזלו של ר' זושא שכל המכות נפלו בחלקו, משום שישב ליד השיכורים, ואילו אחיו, ר' אלימלך, ישב סמוך לקיר ונשען על שקו.
קינא ר' אלימלך בר' זושא על המכות שנפלו בחלקו ובעת שהשיכורים רקדו, לחש לאחיו: "אהובי אחי, קיבלת כבר מכות רבות, בוא נחליף במקומות ותנוח מעט." החליפו השניים את מקומותיהם בלי שהשיכורים הבחינו בכך.
בסוף הריקוד רצו להכות את ר' אלימלך אבל אחד מהם אמר: "לא הגון להכות רק את האורח הזה, ניקח גם את השני, היושב בפינה ונכבד גם אותו במכות, שתהיה גם לו מזכרת מהחתונה." ושוב לקחו את ר' זושא והכו אותו.
אחר כך אמר ר' זושא לאחיו: אתה רואה? כשנגזר על האדם לחטוף – הוא יחטוף בכל מקרה. היכן שהוא נמצא, מחפשים אותו ונותנים לו את ה"מנה" המגיעה לו.

ר' זושא חוטף מכות משיכורים וממשיך לחטוף גם כשהם רוצים להכות אחר. סיפור שעיקרו: אי אפשר להתחמק מהגורל.

א. ר' זושא ור' אלימלך יוצאים ל"גלות". זהו מנהג שהיה מקובל בין אנשים שביקשו להיעשות לחסידים עוד לפני תנועת החסידות של הבעש"ט. זה היה מסע סגפני אישי, שהיוצאים אליו ויתרו על הנוחות של הבית והקהילה, לא לקחו כסף להוצאות הדרך, אימצו אורח חיים דל, וקיבלו על עצמם את מנת הסבל האנושי.
ב. בסיפור שולט ממד של היפוך וערבוב: ריקוד השיכורים מערב שמחה וסבל, סבלו של ר' זושא נתפס בעיני אחיו כהישג שיש לשמוח בו. בהצעתו של ר' אלימלך להתחלף עם אחיו יש נדיבות אבל אולי גם קנאה בהצלחת הסיגוף ש"זכה" בו אחיו.
ג. השורה התחתונה של הסיפור מלגלגת על הניסיון של האדם לברוח מחייו אל חיים אחרים. למרות העובדה ששני האחים גדלו באותו הבית, ושניהם היו תלמידיו של המגיד, גורלו של האדם רודף אחריו גם כשהוא מנסה לברוח ממנו. האדם הולך יד ביד עם גורלו, ואי אפשר להתחלף, כפי שאומר גם ר' זושא בסוף הסיפור.