פדיון שבויים לציפורים

רבי זוּשא מאַניפּוֹלי היה נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי לקבץ ממון עבור מצוות "פדיון שבויים", ולשחרר אסירים יהודים מן הכלא. פעם אחת הגיע בדרכו לאכסניה אחת, ובעל הבית לא היה במקום באותה עת.
בחצר הבית ראה ר' זושא כלוב ובו ציפורי נוי. הביט הרבי בציפורים השבויות בכלובן, ראה כיצד הן מנסות לצאת מן הכלוב ולפרוח באוויר העולם ונתמלא רחמים עליהן. אמר לעצמו: הנה אני מכתת את רגליי כדי לקיים את מצוות פדיון שבויים, והלוא אין לך פדיון שבויים גדול מזה, להתיר את הציפורים ממאסרן. מיד פתח את הכלוב ושחרר את הציפורים ממאסרן.
לאחר זמן הגיע בעל הבית, וכאשר ראה כי הכלוב פתוח והציפורים אינן, הצטער וכעס מאוד. "מי עשה זאת?" שאל האיש את בני ביתו. הם ענו: "נמצא כאן אדם אחד, הנראה בעינינו כמשוגע. הוא שעשה את המעשה הרע הזה." בא האיש אל ר' זושא ואמר: "משוגע אתה! איך עשית את הדבר הרע הזה? היודע אתה כמה שילמתי עבור הציפורים?" אולם ר' זושא רק ענה: "כתוב 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' (תהלים קמה, ט). וכשם שהבורא מרחם על כל יצוריו, אף אני נכמרו רחמיי על הציפורים האלה, להוציאן מכלאן." אז כעס מאוד בעל הבית והכה את הצדיק מכות קשות ואכזריות.
אחר כך אמר ר' זושא לאיש: "תדע לך שאני הולך מעיר לעיר כדי לקיים את מצוות פדיון שבויים. ולך ישלם הבורא על מעשיך, בכך שתרד מכל נכסיך עד שתחסר פת לחם לאכול." והלך הצדיק לדרכו.
כאשר שב לביתו, סיפר ר' זושא את כל המעשה לאחיו, רבי אלימלך מליזַ'נְסק.
ברבות הימים ישבו האחים הצדיקים, ר' אלימלך ור' זושא יחדיו לסעודה. אך לפני שהתיישבו לאכול, הלך ר' זושא ליטול את ידיו לסעודה. ברגע זה, בעת שניגב את ידיו, אך טרם בירך את ברכת "המוציא לחם מן הארץ", בא עני אחד ועמד בפתח הבית. הביט בו ר' זושא, ורמז לאחיו ר' אלימלך שיביט גם הוא באותו עני. לאחר ברכת "המוציא", משהותר לו לדבר, שאל ר' אלימלך את ר' זושא מפני מה רמז לו על עני זה ומה טיבו של אותו אדם. אמר לו ר' זושא: "זהו בעל האכסניה שהכה אותי אז מכות אכזריות."
אז פנה ר' זושא אל האיש ושאלוֹ: "ספר לי כיצד איבדת את רכושך הרב, ומה גרם לכך?" סיפר האיש כי שרֵפה כילתה את ביתו, ועתה הוא מחוסר כול, הולך בין פתחי הבתים ומבקש פת לחם.