פעם אחת נפגשו שלושה אדמו"רים חשובים: רבי מנחם מֶנדל מרימַנוֹב, רבי אברהם יהושע השל מאַפּטָא ורבי נפתלי מרוּפְּשִיץ. הר' מאפטא היה איש זקן, ושכב על המיטה. הר' מרימנוב ישב סמוך לו, והר' מרופשיץ שהיה עדיין צעיר לימים ישב לידם, על הספסל.
אמר הר' מאפטא: "הרב מרופשיץ, מה דעתך על ה'חכמה' והמליצה של תפילת שמונה-עשרה בערב יום הכיפורים?" אמר וצחק.
לאחר שנסתיימה הפגישה, פנה ר' הירְש, משרתו של הר' מרימנוב אל ר' נפתלי, וביקש ממנו שיאמר לו במה מדובר. הוא לא העז לשאול את ר' מנדל, רבו, ואת "הזקן" מאפטא, "אולם ממעלת כבודך" – כך ביקש – "אני מבקש כי תספר לי."
סיפר לו ר' נפתלי כי בשנה אחת הייתה גזֵרה שגרמה למותן של נשים רבות, ובייחוד נשים בהיריון. יום אחד הגיע כפרי אחד לעיר לתפילת יום הכיפורים, וניגש להתפלל תפילת שמונה-עשרה של מנחה בערב היום הקדוש. ואולם הכפרי לא ידע לקרוא ולהתפלל היטב, ובהגיעו ל"ברכת השנים" טעה, ובמקום "שָנִים" אמר "נָשִים". כך אמר – "ברך עלינו… וברך נשותינו כנשים הטובות לברכה… ברוך אתה ה' מברך הנָשִים." ובתפילה זו בכה הכפרי בכי תמרורים על הצרה והמחלה, וכך התבטלה הגזֵרה.
סיים ר' נפתלי ואמר – "על כך צחקנו, על דבר נאה זה."
מברך הנשים
נושאים:
