אדם אחד פנה אל רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה ושאל: הלא כתוב בספרים הקדושים שמי שצם ומתענה כך וכך ימים יזכה שיתגלה אליו אליהו הנביא. והנה הוא צם והתענה את מספר הימים הנדרש, אך לא זכה לראות את אליהו.
השיב רבי שמחה בונים במשל:
"הבעל שם טוב הקדוש (הבעש"ט) צריך היה לנסוע לדרך רחוקה, ושכר לשם כך עגלה וסוסים. אבל העגלה לא נסעה בכוח הסוסים כי אם בכוחותיו הפלאיים של הבעש"ט, מפני שידע הבעש"ט לומר את השמות הקדושים הגורמים לקפיצת הדרך, עד שיתקצר המרחק בדרך נס. כך ריחפה העגלה במהירות על פני הדרך. הסוסים, שהיו קשורים לעגלה, היו רגילים לקבל אוכל ושתייה בתחנות שלאורך הדרך. אבל כעת קפצה הדרך תחת פרסותיהם, וחיש קל עברו על פני התחנה הראשונה והשנייה בלי שניתן להם לא אוכל ולא שתייה.
ראו הסוסים שהם פורחים ממקום למקום ומעיר לעיר, ומזון לא ניתן להם, וחשבו שכנראה כבר אינם סוסים אלא בני אדם, ומנהגם של בני אדם לאכול רק בפונדקים שבהם מתקבצים בני אדם אחרים.
כשעברו גם על פני פונדקים כאלה ועדיין לא ניתן אוכל לפיהם, היה ברור לסוסים שאינם אפילו בני אדם, אלא מלאכים ממש, שאינם זקוקים לא לאכילה ולא לשתייה. לבסוף הגיע הבעש"ט אל מחוז חפצו, והעגלה נעצרה. את הסוסים הובילו אל האורווה ונתנו לפניהם אוכל. בבת אחת תקעו ראשיהם באבוס ואכלו באכילה גסה, כסוסים גמורים."
"באותה הדרך," הסביר רבי בונים, "יושב אדם בתענית וחושב את עצמו למלאך הראוי שאליהו יתגלה לפניו. אך כשגמר האיש את תעניותיו, כיצד תקע את ראשו בצלחת? כשנתנו לפניו את האוכל, האם לא חטף את האוכל כמו סוס?"
הסוסים המעופפים
נושאים:
