יודע לאכול

נושאים:

פעם אחת ערך החוזה מלובלין את שולחן ה"טיש", כמקובל. באותו היום לא היו במקום אלא מעט חסידים. לפתע אמר הרבי בגערה: "מדוע אתם דוחפים ונדחקים אליי?" תמהו החסידים על דבריו ושאלו: "אל מי תדבר? הרי אנחנו אנשים מעטים, ואיננו נדחקים אליך."
ענה להם החוזה ואמר: "אבי זכרונו לברכה הגיע לגן העדן והושיבו אותו בהיכל הצדיקים. שאלו אותו הצדיקים: 'מי אתה, ובמה זכית לשבת בינינו?'
ענה להם אבי: 'אדם פשוט אני, אבל יש לי בן שיודע לאכול היטב ובזכותו הגעתי למקומי בגן העדן.' לכן באו כל הצדיקים ונדחקו אליי לראות איך אני מתנהג באכילתי, ובהם גערתי שלא יידחקו אליי."

מהי המעלה הרוחנית שבה מתקנאים יושבי גן העדן? החוזה מלובלין מציע שדווקא החיים הגשמיים בעולם הזה הם המעלה הרוחנית הגדולה.

אחד החידושים של החסידות הוא העבודה הרוחנית בתוך החיים הגשמיים: "עבודה בגשמיות". הצדיק נבחן דווקא באופן שבוא הוא אוכל או מקיים את הפעולות הגשמיות שבחיי היום יום.
הסיפור שלפנינו ממחיש את ערכה של העבודה בגשמיות בכך שהוא הופך את סדר החשיבות שבין הרוחני והגשמי: הצדיקים שבגן העדן מצטופפים ליד שולחנו של החוזה מלובלין כדי לראות אותו אוכל. אם כך, אפילו הצדיקים שנפטרו – ומסמלים את הקיום הרוחני חסר הגוף – מצטופפים כחסידים פשוטים ליד שולחנו של הצדיק החי, הגשמי, העסוק באכילה.
באופן כללי עוסק הסיפור בכך שהקדושה והאישיות של האדם באות לידי ביטוי דווקא בפעולות היומיומיות והחומריות של האכילה.

בספרה "בכל דרכיך דעהו" (רמת גן 2009), ציפי קויפמן עוסקת ברעיון החסידי של העבודה בגשמיות.
בתלמוד נאמר כי האדם "ניכר בכוסו (באופן שבו הוא שותה ואוכל) ובכיסו ובכעסו" (תלמוד בבלי, עירובין, דף סה עמוד ב).
הסיפור מזכיר גם את מאמר התלמוד כי לעתים ישנה צפיפות במחיצתו של תלמיד חכם העוסק בתורה הנגרמת מביאתם של שדים למקום (תלמוד בבלי, ברכות, דף ו עמוד א). בסיפור שלנו אין אלו שדים אלא צדיקים מגן העדן.