שותף לצער

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרו המוני פליטים יהודים אל עיר הבירה, ורשה. גם רבי מנחם קַליש מאַמשינוֹב עקר מביתו לעיר הגדולה.
ערב אחד הופיעה בביתו אישה כשהיא רועדת כולה, ובידה כר לנשיאת תינוק. מתוך הבהלה ומתוך הדחק שבדרך נשמט התינוק מן הכר ואבד. דעתה של האישה האומללה נטרפה עליה מרוב צער, והיא צעקה ובכתה בכי נורא.
מנדל, משמשו של הרבי, פנה אליה ושאל לרצונה. "אני רוצה שהרבי יחזיר את ילדי שנשמט מן הכר," ענתה. מתוך טירופה חשדה האישה כי הרבי הוא שחטף את הילד.
כששמע הרבי את קול הבכי והצעקות ביקש ממנדל להכניס מיד את האישה אל חדרו.
כשעמדה האישה על סף חדרו של הרבי השתתקה לפתע. היא הציצה אל הרבי מבעד לאשנב שהיה קבוע בדלת, ושם עמדה כששפתיה נעות וקולה לא נשמע. כך עמדה והקשיבה למה שאמר לה הרבי:
"בת ישראל. מנעי קולך מבכי. לבי כואב ועיניי דומעות בדיוק כמוך, אימא מסכנה."
זמן קצר אחר כך לקה הרבי בהתקף לב. הזעיקו את הדוקטור הורוביץ, רופאו המסור של הרבי, והוא הרשה לעצמו לשאול: "הלוא כתוב 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט, יח), ואם כך, גם את עצמו צריך האדם לאהוב, ומדוע כבוד הרבי אינו חס על בריאותו?"
הדוקטור לא קיבל תשובה על שאלתו, אבל ראה כיצד מרים הרבי את ידיו אל על, בלי שיאמר דבר.