קַפצין פָּאשָה

סיפר רבי נחמן מברסלב:
בחצרו של הסולטן הטורקי היה איש אחד מאחינו בני ישראל, שהיה חשוב בעיני הסולטן מאוד, ואף אהב אותו הסולטן אהבה גדולה, יותר מכל שרי המלוכה אשר לו. ובכל יום ויום היה קורא הסולטן ליהודי אל ביתו, לשוחח ולהשתעשע עמו. וקינאו בו שרי המלוכה, וחשבו מחשבות כיצד להעליל עלילות על היהודי לפני הסולטן כדי לגרום לכך שהסולטן יהרוג אותו. היה ביניהם "פָּאשָה", שַׂר אחד, שנקרא "קַפצין פָּאשָה". פאשה זה, שנאתו ליהודי הייתה גדולה יותר מכל השרים, אך לפני היהודי העמיד פנים כאילו הוא אוהב אותו והסתיר את שנאתו. בכל יום חשב הפאשה מחשבות כיצד יעלה בידו להמציא על היהודי עלילה ולספר אותה למלך.
פעם אחת בא אותו פּאשה אל היהודי, והתחיל לדבר עמו בעורמה. הוא סיפר לו שהיה אצל הסולטן ושמע מפיו כי הוא אוהב אותו מאוד. ובכל זאת, סובל הסולטן מדבר אחד: "כשאתה בא לפניו לדבר עמו, אינו יכול לסבול ריח פיך, כי הוא מרגיש ריח רע נודף מפיך. וכיוון שאין הוא יכול להיפרד ממך, יש לו ייסורים גדולים מזה. לכן שמע את עצתי," אמר לו קפצין פאשה, "בכל פעם שתבוא לפני הסולטן, הַחְזֵק מטפחת מבושמת לפני פיך, כדי שלא ירגיש המלך את הריח הרע, כי הבשמים שבמטפחת יבטלו את הריח הרע. כך לא יהיה לך ריח רע בעיני הסולטן." בתמימותו, האמין היהודי לדבריו, והחליט לעשות כעצתו של אותו רשע.
אחר כך הלך הפאשה אל הסולטן, וסיפר לו בעורמה כאילו שמע מן היהודי שאמר לו, כי יש לו ייסורים גדולים מן הסולטן, כי בכל פעם שהוא מדבר עם המלך, הוא מריח ריח רע שיוצא מפיו. בשל כך, סיפר לו היהודי, כי החליט לאחוז מטפחת מבושמת על פיו, כדי שלא יריח את הריח הרע היוצא מפי הסולטן. כך שיקר הפאשה הן ליהודי והן לסולטן, כדי לגרום לשנאה ביניהם. וכך הוסיף הפאשה: "וזה לך סימן כי צדקתי בדבריי – מחר, כאשר יבוא היהודי לדבר אתך, תראה בעיניך שהוא אוחז מטפחת על פיו." כששמע זאת הסולטן כעס מאוד, ואמר: "אם כך אכן יקרה, אהרוג את היהודי."
למחרת, בא היהודי לפני הסולטן כשהוא מחזיק מטפחת על פיו, כפי שיעץ לו הפאשה. כשראה זאת הסולטן חשב כי נכונים הדברים שסיפר לו הפאשה, ומיד כתב מכתב ובו נאמר: "כאשר יבוא האיש המחזיק מכתב זה לפניכם, השליכו אותו מיד לכבשן האש." אחר כך חתם הסולטן את המכתב בחותמו, ואמר ליהודי: "אבקש ממך להביא בעצמך את המכתב הזה לאיש שאת שמו כתבתי כאן, בכתובת זו." היהודי הבטיח לסולטן כי כך יעשה, כי לא ידע מה כתוב במכתב, ופנה והלך אל ביתו.
יהודי זה היה מחבב מאוד את מצוות ברית המילה, וכשכיבדו אותו לקיים את המצווה ולמול את בני ישראל, היה מתפנה מכל ענייניו והולך לקיים את המצווה. וכיוון שרצה הקדוש ברוך הוא להציל את ידידו הנאמן, אירע כי באותו היום שהיה צריך לנסוע ולמסור את המכתב שכתב הסולטן, בא איש אחד מן הכפר וביקש ממנו שיבוא למול את בנו. לא ידע היהודי מה לעשות, שהרי מעולם לא סירב למצווה זו. עוד הוא מחשב את דרכיו, והנה בא אל המקום הפאשה. סיפר היהודי לפאשה על המכתב שנתן בידיו הסולטן, וכיצד רוצה הוא לקיים את דבריו של הסולטן ולמסור את המכתב אל האיש ששמו רשום על המכתב, אולם בדיוק כעת הזמין לפניו השם מצוות מילה, החביבה עליו כל כך. "בשל כך," ביקש היהודי, "אני מבקש ממך שתיקח אתה את המכתב אל יעדו." כששמע זאת הפאשה שמח בלבו, כי חשב שיוכל להלשין עוד לפני הסולטן, ולספר לו כיצד לא קיים היהודי את מצוותו של הסולטן, למסור בעצמו את המכתב. לכן, לקח הפאשה את המכתב והביאו אל הכתובת שעל גבי המכתב. האיש שאליו נמסר המכתב היה התליין, הממונה להשליך את אלו שחפץ הסולטן במותם אל כבשן האש. מיד כשמסר הפאשה את המכתב לידו של האיש, תפסו והשליכו אל כבשן האש. כך נפל הפאשה בבור אשר טמן ליהודי, וכאשר זמם לעשות, כך נעשה לו.
והנה היהודי לא ידע דבר ממה שקרה. ביום המחרת חזר היהודי ובא לפני הסולטן ומטפחת מבושמת על פיו. וכשראה אותו המלך, התפלא מאוד ואמר: "האם עוד לא מסרת את המכתב שנתתי בידך אל האיש שאת שמו כתבתי על גבי המכתב?" השיב לו היהודי: "אדוני הסולטן, את מכתבך מסרתי לקַפצין פּאשָה שהוא ימסרהו, כיוון שהזמין לפניי השם יתברך מצוות ברית מילה, ומנהגי שלא לזנוח מצווה זאת." הבין הסולטן כי הפאשה נשרף בכבשן האש, אולם המשיך ושאל: "ומה זה שאתה אוחז מטפחת עם בשמים על פיך כשאתה מדבר עמי?" סיפר היהודי כי הפאשה הוא שנתן לו את העצה הזאת – "כי אמר לי ששמע ממך שאינך יכול לסבול את ריח פי." אז סיפר לו הסולטן כי באותה הדרך הלשין הפאשה לפניו על היהודי – "שאמרת לו שאינך יכול לסבול את ריח פי. ונתן לי סימן, שאראה שתחזיק מטפחת מבושמת על פיך, כדי שלא תרגיש ריח רע מפי שלי!"
אז סיפר לו הסולטן מה היה כתוב במכתב שנתן לו, ואמר: "עתה יודע אני כי יש אלוהים המולֵך בארץ, אשר מציל את ידידיו מכל רע. ולפאשה הזה – כאשר זמם לעשות לך, כך נעשה לו, והשיב לו השם יתברך כגמולו."
מאז והלאה גדלה עוד יותר חשיבותו של היהודי בעיני הסולטן, יותר מכל השרים. והיה היהודי חשוב ויקר בעיניו מאוד מאוד.