סודו של הנער

בעודו נער, נסע ר' מנדל מקוצק בפעם הראשונה אל החוזה מלובלין. בדרך קנה לעצמו סכין. כשבא לפני הרבי אמר לו החוזה: "באת לכאן כדי לקנות סכין?"
השיב ר' מנדל: "לא באתי לכאן כדי לראות רוח הקודש, ולא בכך תקנה את לבי."
בשנים שאחר כך בא ר' מנדל אל חצרו של החוזה עוד פעמים רבות, אך לא מצאה דרכו של הרבי חן בעיניו. בפעם האחרונה בא אל הרבי ובידו "קְוויטְל", פתק, ובו פירט את בקשותיו. קרא הרבי את הפתק ואמר לו: "מתנהג אתה בכעס ובמרה שחורה. עליך לעזוב דרך זו שאינה מוצאת חן בעיניי."
מיד יצא ר' מנדל כשהוא סר וזועף, ולעצמו אמר: "בעיניך דרכי לא מוצאת חן, אך זו דרכי, ובעיניי היא ראויה."
באותם הימים כבר פרשו מן החוזה קבוצה נכבדה של תלמידים, ובראשם "היהודי הקדוש", והקימו את חצרם בעיר פשיסחה.
כאשר יצא ר' מנדל מלפני החוזה הלך תחילה אל בית המדרש, והחל פוסע בו הנה והנה. מצא שם אברך אחד, ההולך גם הוא ומשוטט בבית המדרש כשהוא טרוד במחשבות.
– "במה מהרהר אתה?" שאל אותו ר' מנדל.
– "אין זה מעסקך, ומה אכפת לך?" ענה האברך.
אמר לו ר' מנדל: "יודע אני כי אתה רוצה ללכת אל פשיסחה, לחצרו של היהודי הקדוש. גם אני רוצה בכך."
כשראה האברך כי גלויות מחשבותיו לפני ר' מנדל, אמר: "חסיד קרוב אני לחוזה. כשאבוא לפניו להיפרד לשלום, ישאל אותי ודאי לאן אני נוסע, וברוח קודשו יבין מיד לאן רצוני נוטה. ואם כן, מה אעשה?"
אמר ר' מנדל: "אם כן, לא נלך אל החוזה אלא נעזוב מיד."
בדרכם אל פשיסחה חלה ר' מנדל. כשבאו אל העיר, רץ האברך אל היהודי הקדוש כדי לבקש שיתפלל לרפואתו. אמר "היהודי": "בוודאי עזב מנדל את רבי, החוזה, בלי שביקש את רשותו. לך ואמור לו כי יקבל על עצמו לנסוע בחזרה אל לובלין מיד כשיבריא, כדי לבקש רשות תחילה."
כששמע זאת ר' מנדל אמר: "מעולם לא התחרטתי על האמת."
אמר היהודי: "אם תקיף מנדל בדעתו כל כך, יתרפא גם בלי שיקיים את דבריי." לא עבר זמן רב ור' מנדל שב לאיתנו.