נשמת הדיין התועה

סיפור זה סיפר רבי אברהם מפּוּריסוֹב:
בעיר אחת היה דיין תלמיד חכם ושמו רבי שמַריָה. היו לו שתי בנות בתולות שהגיעו לפרקן, ולא היה לו די כסף להשיאן לחתנים הראויים להן כיוון שהיה עני ואביון. בעירו של ר' שמריה גר אדם עשיר, תלמיד חכם וירא שמים. ראה העשיר בצרת חברו הדיין והצטער. פעם אחת אמר העשיר לר' שמריה: "מוכן אני לתת לך מכספי את כל הדרוש לנישואי בנותיך, אבל רק בתנאי אחד – שאם תמות לפניי ותבוא אל עולם האמת, חובה עליך לבוא אליי ולספר לי מה אירע משעת פטירתך ועד שנגזר דינך בבית דין של מעלה."
הסכים ר' שמריה והבטיח בתקיעת כף כי כן יעשה. העשיר קיים את הבטחתו, והשיא את בנותיו של ר' שמריה.
כעבור זמן נפטר ר' שמריה. שמונה עשר חודשים המתין העשיר, אך ר' שמריה לא קיים את הבטחתו ולא בא אליו, לא בהקיץ ולא בחלום.
לקח העשיר מניין של עשרה, והלך עמם אל הקבר של חברו הדיין, והזכיר את שמו של הנפטר ואת ההבטחה שנתן לו.
באותו הלילה בא ר' שמריה אל חברו העשיר בחלום, וכך סיפר:
אחרי שנקבר באדמה חש רעב גדול מאוד. יצא מן הקבר ורצה ללכת אל ביתו. כשבא אל שער בית הקברות מצא שהוא נעול. מה עשה? טיפס ועלה על הגדר ויצא מבית הקברות. כשדרך על האדמה, מצא שהיא מלאה מסמרים שחודיהם פונים כלפי מעלה. רגליו נפצעו מהמסמרים, וכך הלך בצער גדול עד שהגיע אל דרך סלולה.
רצה למצוא דבר מה לאכול, אך ראה שהוא לבוש בבגד של מתים. עמד על מקומו ולא ידע מה יעשה. והנה ראה בשדה שבצד הדרך בגד אחד של גוי, ורצה ללבוש את הבגד. כשלקח את הבגד בידו ראה והנה הוא בגד שעטנז, העשוי צמר ופשתן, שאסור ליהודי ללבוש אותו.
מאחר שר' שמריה בחייו היה תלמיד חכם ופוסק הלכות,חיפש ומצא היתר לעצמו ללבוש את הבגד. לבש את הבגד והלך לחפש אוכל.
ראה גוי אחד נוסע בעגלה, ורץ אחרי העגלה וביקש מן הגוי בבכי שייתן לו פרוסת לחם. "אין לי לחם," ענה הגוי, "אבל אם תרצה, שב על העגלה וסע עמי אל היהודי שגר בכפר. שם יהיה לך לחם."
כשהגיעו אל הכפר, בא ר' שמריה אל ביתו של היהודי וצעק: "יהודי! תן לי לחם כי רעב אני מאוד!" מיד ערכו לפניו שולחן. רצה ר' שמריה ליטול את ידיו במים כדי שיוכל לברך על הלחם ולאכול אותו, אך לא מצא מים לנטילת ידיים. באר המים הייתה רחוקה מן הכפר, והמשרת שמביא את המים נסע אל העיר, ולא היה מי שיביא לו מים לנטילת ידיים.
גם אז עמדה לו חכמתו בתורה, ומצא דרך להתיר לעצמו לאכול בלי נטילת ידיים. מה עשה? כרך מטפחת על ידו ואחז בלחם כדי לאכול אותו.
אך כשרצה להביא את הלחם אל פיו נפתחה הדלת, והגבאי של עירו נכנס אל הבית. הביט הגבאי בר' שמריה וצעק: "הרי אתה הוא הדיין שלנו! שאתה תעשה דבר נבלה כזה, לאכול בלי נטילת ידיים?"
מיד הרים הגבאי את מקלו והכה את ר' שמריה מכות נמרצות, עד שבקושי נמלט ממנו וברח דרך החלון.
וכך אירע הדבר שוב ושוב. בכל פעם מצא הרב דבר מאכל, אלא שלא היה האוכל כשר ומותר באכילה. בכל פעם מצא כיצד להתיר לעצמו את הדבר, אך בטרם בא האוכל אל פיו היה בא הגבאי ומכה אותו באכזריות רבה. כך היה ר' שמריה משוטט בעולם כשהוא רעב עד מוות.
פעם אחת ראה שר גדול נוסע במרכבה רתומה לארבעה סוסים. רץ ר' שמריה אחרי המרכבה עד שהשיגה. הפיל את עצמו לארץ לפני הסוסים, והמרכבה עצרה. שאל השר: "מה מבוקשך?"
"לחם אני רוצה, כי רעב אני מאוד ולא אכלתי כבר כמה ימים!" בכה ר' שמריה.
אמר השר: "אם תיסע אתי לביתי אתן לך לחם לשובע, רק בתנאי אחד – הבטח לי שתיקח לאישה את בתי הבתולה הזקנה, שלא מצאה עד היום חתן בגלל המום שבגופה."
לא ידע ר' שמריה מה יעשה – אם יישמע לדברי השר יחטא בכך לאלוהים – לשאת גויה נכרית, ואם יסרב, ימות ברעב. מפני שהרגיש חולשה גדולה מאוד, ומפני שמצא לעצמו היתר – שהרי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה – הבטיח ר' שמריה לשר לשאת את בתו. מיד עלה על המרכבה ונסע עם השר. בדרך סיפר ר' שמריה לשר כי הגבאי של עירו מציק לו מאוד, שבכל פעם שהוא מנסה לקחת מאכל טמא לפיו, הגבאי מכה אותו מכות נמרצות. צחק השר ואמר: "האם יעלה על דעתך כי גם בביתי יעז להכות אותך? הלוא אהרוג אותו ברובה שלי!"
השר הביא את ר' שמריה לביתו, ומיד ערכו את השולחן וישבו לאכול. אך כאשר רצה ר' שמריה לקָרֵב את כף המרק אל פיו, נפתחה הדלת, והגבאי רץ אליו והכה אותו במקל שבידו. הפעם הכה הגבאי את ר' שמריה עד שנפל ומת. אז הביאו את ר' שמריה אל בית דין של מעלה, ופקדו עליו ללכת ולקיים את הבטחתו שנתן בתקיעת כף. "וכעת," אמר ר' שמריה, "תן לי ללכת לדרכי, ותן לי מחילה על ההבטחה שנתתי לך."