רבי חיים מצאַנז סייע פעם לזוג עניים וערך את חתונתם. בשעת החתונה רצה ר' חיים להעניק מתנה לזוג הצעיר, אך לא מצא אף פרוטה בכיסו. במקום זאת סיפר:
פעם אחת, נסע הבעל שם טוב עם תלמידיו ופגשו בדרכם עלם צעיר ועמו נערה. שאל אותם הבעל שם טוב: "להיכן מועדות פניכם?"
השיבו השניים: "אנו עומדים להתחתן בעוד כמה ימים. ומאחר שהוצאות החתונה בעיר גדולות מאוד ועניים אנו, אנו נוסעים להינשא בכפר, ששם ההוצאות קטנות יותר." ובתוך כך גם אמרו לבעל שם טוב באיזה יום תיערך חתונתם.
ביום החתונה המיועד נסעו הבעל שם טוב ותלמידיו לאותו הכפר כדי להשתתף בחתונת הזוג הצעיר. כשהגיעו אל מקום החתונה, שימחו הבעל שם טוב ותלמידיו את החתן והכלה ביום כלולותיהם.
כשהגיעה השעה שבה נהוג להכריז על "דורון הדרשה" – אלו המתנות שמעניקים המשתתפים לזוג הצעיר – חיפשו החסידים בכיסיהם ולא מצאו כסף. במקום זאת החליטו תלמידי הבעש"ט לתת לזוג את האולרים הקטנים שהיו נוהגים לשאת עמם, כפי שהיה מקובל באותם הזמנים.
הבעל שם טוב ביקש גם הוא לתת מתנה לחתן ולכלה, אך לא מצא בכיסיו לא כסף ולא אולר. במקום זאת ביקש שיכריזו כי דורון הדרשה שהוא נותן לזוג הצעיר הוא בית אחוזה.
אחר כך בירכו ברכת המזון עם שבע הברכות שמברכים בשעת החתונה, ושימחו עוד את החתן והכלה. בבוקר נסע הבעש"ט לדרכו, וגם החתן והכלה הלכו העירה. והנה, כשעברו ביער שבאמצע הדרך, מצאו פעוט גוי כבן שלוש או ארבע שנים בוכה לבדו ביער. לקחו הזוג את הילד לביתם והאכילוהו מן המאכלים שלקחו משיירי החתונה. כעבור כמה ימים שמע הזוג שמכריזים ברחבי העיר כי מי שמצא את הילד שאבד ויחזירו להוריו, יקבל בתמורה בית אחוזה. החזירו את הילד להוריו וזכו בבית האחוזה, כדברי הבעש"ט."
כשסיים ר' חיים את הסיפור על הבעש"ט, מיד קם ר' פישְל, אחד החסידים, והכריז כי הרבי נותן בית אחוזה לזוג, כמתנת חתונה.
מתנת חתונה
