מעשה משבעת הקבצנים

ביום השני של שבעת ימי המשתה חזרו וזכרו זוג הילדים הקבצנים את הקבצן השני, זה החירש, שהחיה אותם ונתן להם לחם. והיו בוכים ומתגעגעים: "איך מביאים לכאן את הקבצן החירש שהחיה אותנו?"
ובעוד הם מתגעגעים אליו, והנה הוא בא, ואמר: "הנני!" ונפל על צווארם ונישק אותם. אמר להם: "עתה אני נותן לכם במתנה שתהיו כמוני – שתחיו חיים-טובים כמוני. כי קודם בירכתי אתכם בכך, ועכשיו אני נותן לכם את החיים הטובים שלי במתנה, כנהוג בחתונות.
ואתם סבורים שאני חירש? אין אני חירש כלל. אלא שכל העולם כולו אינו נחשב אצלי לכלום, ולכן איני שומע את החיסרון של האנשים, בני העולם. כי כל הקולות כולם באים מן החסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם, כולן הן רק בשל החיסרון, ששמח על החיסרון שהיה חסר לו ונתמלא. אך אצלי כל העולם כולו אינו שווה לכלום, וקול החסרונות לא נכנס באוזניי, כי אני חי חיים- טובים שאין בהם שום חיסרון. ולא רק מעצמי אני אומר זאת, אלא יש לי הסכמה לכך מן המדינה של העשירות. הם העידו כי אני חי חיים-טובים, שהרי אני אוכל לחם ושותה מים."
וכך סיפר להם הקבצן:
"יש מדינה שיש בה עושר רב, ויש להם אוצרות גדולים. פעם אחת התקבצו בני המדינה, והתפארו כל אחד ואחד בחיים הטובים שלו, איך הוא חי חיים טובים. וכך סיפר כל אחד ואחד מהם על החיים הטובים שלו.
אמרתי להם: 'אני חי חיים טובים, שהם טובים יותר מהחיים הטובים שלכם. וזו הראָיָה – אם אתם חיים חיים טובים, הוכיחו לי שאתם יכולים להציל את מדינה פלונית.'
כי יש מדינה שהיה לאנשיה גן. והיו באותו הגן פֵּרות, שהיו בכל מיני הטעמים שבעולם. וגם היו שם כל מיני הריחות שבעולם. וגם היו שם כל מיני הצבעים והפרחים שבעולם. הכול היה שם באותו הגן. והיה מופקד על הגן גנן אחד, והיו חיים בני אותה המדינה חיים טובים על ידי אותו הגן.
והנה אבד הגנן. וכל מה שהיה שם באותו הגן בוודאי ובהכרח ימות וייפסק להתקיים, שהרי הממונה על הגן – הגנן – אינו שם. אף על פי כן, היו יכולים תושבי המדינה עדיין לחיות מן הספיחים והעשבים הגדלים פרא בגן.
אחר כך בא מלך אכזר והשתלט על אותה המדינה. ולא היה יכול לעשות להם דבר, אך הלך וקלקל את החיים הטובים שהיו לאנשים באותה מדינה מן הגן. לא קלקל המלך את הגן, אלא השאיר שם באותה המדינה שלוש כיתות של עבדים, וציווה עליהם שיעשו מה שפקד עליהם. ועל ידי אלו הפקודות שפקד עליהם קלקלו העבדים את הטעם שבגן. הם קלקלו עד כדי כך שכל מי שירצה לטעום איזה טעם, ירגיש טעם נבלה.
וכן קלקלו העבדים את הריח שבגן, שכל הריחות יהיה להם ריח חֶלבּנָה, שריחה רע. וכן קלקלו את הראייה, על ידי כך שהחשיכו את העיניים כאילו הן מכוסות בעננים.
'ועתה, אם אתם חיים חיים טובים, נראה אם תוכלו להציל אותם. ואני אומר לכם,' אמר הקבצן החירש, 'שאם לא תצילו אותם, יוכלו הקלקולים של אותה המדינה להזיק לכם גם כן.'
והלכו העשירים הנ"ל אל אותה המדינה, וגם אני הלכתי עמם. גם בדרך היו חיים כל אחד ואחד מהם את החיים הטובים שלו, כי היו להם אוצרות כנ"ל.
כשבאו קרוב אל המדינה שהיה בה הגן, התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שהתקלקל. אמרתי להם: 'אם כבר עתה, כשעדיין לא נכנסתם אל המדינה, כבר התקלקל אצלכם הטעם, מה יהיה כשתיכנסו לשם? ואז, איך תוכלו להציל אותם?'
ולקחתי את הלחם שלי ואת המים שלי ונתתי להם. והרגישו בלחם ובמים שלי את כל הטעמים וכל הריחות וכל המראות, ותוקן מה שהתקלקל אצלם.
ובני המדינה שבה היה הגן הנ"ל, התחילו לפקח על תיקון המדינה, וחשבו, היות שיש המדינה הזאת של העשירות, כנראה הגנן שלהם שאבד הוא מאותו השורש של בני המדינה של העשירות, כיוון שיש למדינה של העשירות גם כן חיים טובים. על כן, החליטו לשלוח שליחים אל אותה המדינה, ובוודאי בני אותה מדינה יצילו אותם.
וכן עשו. ושלחו שליחים אל המדינה של העשירות, והלכו השליחים ופגשו בבני אותה המדינה. שאלו בני המדינה של העשירות את השליחים: 'להיכן אתם הולכים?'
השיבו: 'אנו הולכים אל המדינה של העשירות כדי שיצילו אותנו.'
ענו ואמרו להם: 'אנחנו בעצמנו בני אותה המדינה, ואנו הולכים אליכם.'
אמרתי אני לעשירים: 'הלוא אתם צריכים אותי. כי אתם לא תוכלו ללכת לשם ולהציל אותם, כנ"ל. על כן – הישארו כאן, ואני אלך עם השליחים להציל אותם.'
והלכתי עמם, ונכנסתי אל איזו עיר במדינה. ובאתי וראיתי שמגיעים אנשים ואומרים איזה דבר הלצה, ואחר כך מתקבצים עוד אנשים עד שנהיה קהל שלם, ואומרים איזה דברי הלצה, ומחייכים וצוחקים. והטיתי את אוזני, ושמעתי שהדברים שלהם הם ניבולי פה. זה אומר ניבולי פה, וזה מדקדק בדברים אלו, וזה צוחק, וזה נהנה וכיוצא בכך.
אחר כך הלכתי לעיר אחרת, וראיתי ששני בני אדם רבים זה עם זה בשל איזה משא ומתן. והלכו אל בית הדין לדון במחלוקת ביניהם, ופסק להם בית הדין – זה זכאי וזה חייב, ויצאו מבית הדין.
אחר כך חזרו והתקוטטו זה עם זה, ואמרו שאינם רוצים את בית הדין הזה אלא בית דין אחר. ובחרו להם בית דין אחר, ודנו באותו בית דין.
אחר כך חזר והתקוטט אחד מאלו עם אחר, ובחרו להם בית דין אחר, וכן היו רבים ומתקוטטים שם. ובחרו להם כמה בתי דין, עד שכל העיר הייתה מלאה בתי דין.
וראיתי שכל זה מכיוון שאין שם אמת. לכן זה מטה את הדין לטובת זה, ואחר כך חבֵרו מטה את הדין אליו, כי הם מקבלים שוחד, ואין בהם אמת.
אחר כך ראיתי, שבני אותה מדינה מלאים ניאוף ממש. ויש שם הרבה ניאוף, עד שנעשה הדבר מותר אצלם. ואמרתי להם שבגלל זה התקלקלו אצלם הטעם והריח והמראֶה. כי המלך האכזר השאיר אצלם את שלוש כיתות העבדים, שילכו ויקלקלו את המדינה, שהיו הולכים ומדברים ביניהם בניבולי פה, והכניסו ניבול פה בתוך המדינה, ועל ידי ניבול הפה התקלקל הטעם, שכל הטעמים יש להם טעם של נבלה.
וכן הכניסו שוחד למדינה, ועל ידי זה חשכו העיניים והתקלקלה הראייה. כי 'הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים' (דברים טז, יט). וכן הכניסו ניאוף למדינה, ועל ידי זה התקלקל הריח. על כן עליכם לתקן את המדינה משלוש העבֵרות האלו, ולחפש אחרי האנשים הנ"ל של המלך האכזר ולגרשם. ואז, לאחר שתתקנו את שלוש העברות האלה, לא רק שיתוקנו הטעם והראייה והריח, אלא גם הגנן שאבד יימצא.
ועשו כן. והתחילו לתקן את שלוש העברות האלו, וחיפשו אחרי האנשים הנ"ל עד שמצאו את האנשים של המלך האכזר וגירשו אותם, ותיקנו את המדינה מן העברות הנ"ל.
בתוך כך נעשה רעש והמולה – 'הייתכן שאיש זה ההולך ואומר כי הוא הגנן, וכולם חושבים אותו למשוגע וזורקים אחריו אבנים ומגרשים אותו – שמא בכל זאת אולי הוא הגנן באמת?'
והלכו והביאו אותו לפניהם. אמרתי להם: 'בוודאי זה הוא הגנן האמיתי, ועל ידו תתוקן המדינה הזאת. ומכאן, שיש לי הסכמה מאותה המדינה של עשירות שאני חי חיים-טובים. כי אני תיקנתי את המדינה הזאת כנ"ל. ועתה אני נותן לכם במתנה את החיים-טובים שלי.'"
והייתה שם שמחה גדולה וחדווה רבה מאוד. כי הקבצן הראשון נתן להם במתנה חיים ארוכים, וזה השני נתן להם חיים-טובים.