מעשה מאבדת בת-מלך

רבי נחמן מבּרֶסלַב ענה ואמר:
בדרך למדבדיבקה סיפרתי מעשה, שכל מי ששמע אותו היה לו הרהור תשובה. וזהו המעשה:
מעשה במלך אחד שהיו לו שישה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משתעשע עמה מאוד.
יום אחד היה עמה יחד ונעשה הוא ברוגז עליה. ונזרק מפיו דיבור: "שהלא-טוב ייקח אותך."
בלילה הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצטער מאוד, והלך לבקשה אנה ואנה.
ראה המשנֶה למלך שהמלך מצטער מאוד, וביקש שייתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות הדרך, והלך לבקשה. והיה מבקשה זמן מרובה מאוד עד שמצאה. וכך היה הדבר –
תחילה הלך אנה ואנה זמן רב במדבריות, בשדות וביערות, והיה מבקשה זמן רב מאוד.
והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד ההולך אל הצד ופורש מדרך המלך. חשב – כיוון שאני הולך זמן רב כל כך במדבר, ואיני יכול למצוא אותה – אלך בשביל הזה ואולי אבוא אל מקום יישוב. והיה הולך זמן רב.
אחר כך ראה מבצר, וחיילים רבים עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומהודר מאוד עם החיילים שסביבו. והיה מתיירא מפני החיילים, שלא יניחו לו להיכנס. חשב: אלך ואנסה.
והשאיר את הסוס והלך למבצר. והיו החיילים מניחים לו להיכנס ולא עיכבו אותו כלל. והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב. ובא אל היכל אחד, וראה שישב שם המלך עטור בכתר וחיילים רבים סביבו וגם מנגנים לפניו בכלי נגינה, והיה שם נאה ויפה מאוד. והמלך וכל שאר הנמצאים שם לא שאלוהו דבר כלל.
וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בפינה, לראות מה נעשה שם. וראה שהמלך ציווה להביא את המלכה. והלכו להביא אותה, והיו שם רעש והתרגשות ושמחה גדולה, והמשוררים היו מזמרים ומשוררים כי הביאו את המלכה. והעמידו כיסא עבורה והושיבו אותה אצל המלך. והיא הייתה הבת-מלך הנ"ל. ראה אותה המשנה למלך והכירה.
אחר כך הציצה המלכה, וראתה אדם אחד שוכב בפינה, והכירה אותו. ועמדה מכיסאה והלכה לשם, ונגעה בו ושאלה אותו: "האם אתה מכיר אותי?" והשיב: "כן. אני מכיר אותך. את היא הבת-מלך שאבדה." אחר כך שאל: "איך הגעת לכאן?" והשיבה: "כיוון שאבי המלך נזרק מפיו הדיבור הנ"ל. וכאן, מקום זה הוא הלא-טוב."
סיפר לה שאביה מצטער מאוד, ושהוא מבקשה כמה שנים. ושאל אותה: "איך אני יכול להוציא אותך?" ואמרה לו: "אי אפשר שתוציא אותי, אלא אם תבחר מקום, ותשב שם שנה אחת. וכל אותה השנה תתגעגע אליי להוציא אותי. ובכל פעם שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי. ותתענה, וביום האחרון של השנה תתענה ולא תישן יממה שלמה."
והלך ועשה כן.
ובסוף השנה, ביום האחרון, התענה ולא ישן, וקם והלך אל המבצר.
וראה אילן, ועליו גדלים תפוחים נאים מאוד. והיה תאווה לעיניים. ועמד ואכל מן האילן, ומיד כשאכל מהתפוח, נפל וחטפה אותו השינה. והיה ישן זמן מרובה מאוד. והיה משרתו מנער אותו, ולא היה ניעור.
אחר כך הקיץ משנתו ושאל את המשרת: "היכן אני בעולם?" וסיפר לו המשרת: "ישנת זמן מרובה מאוד, כמה שנים. ואני התפרנסתי מן הפֵּרות." והצטער המשנה למלך מאוד.
והלך אל המבצר, ומצא את הבת-מלך, והייתה מצטערת לפניו מאוד – "אילו באת באותו היום, היית מוציא אותי מכאן. ובגלל יום אחד – איבדת זאת. אמנם העמדתי אותך בניסיון קשה מאוד, שלא לאכול, ובפרט ביום האחרון, שאז מתגבר היצר הרע מאוד. לכן תשוב ותבחר לך מקום, ותשב שם גם כן שנה, וביום האחרון תהיה רשאי לאכול, רק אל תשתה יין כדי שלא תישן, כי העיקר הוא שתתגבר על השינה."
והלך ועשה כך.
ביום האחרון היה הולך אל המבצר, וראה מי מעיין זורמים, ומראֶה המים אדום וריחם – ריח יין. ושאל את המשרת: "הראית? הנה זה מעיין, וראוי שיהיו בו מים, והמראֶה אדום והריח של יין." והלך וטעם מן המעיין, ומיד נפל וישן כמה שנים – עד שבעים שנה.
ועברו שם חיילים רבים על כליהם והציוד שלהם, והמשרת התחבא מפחד החיילים. אז הגיעה מרכבה ועגלות-צב מכוסות, ושם ישבה הבת-מלך. ובאה וישבה לצדו, והכירה אותו שהוא המשנה למלך, והייתה מנערת אותו מאוד, ולא ניעור.
הצטערה ואמרה: "כמה יגיעות יגע וכמה טרחות גדולות מאוד היו לו כבר כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי. ובגלל אותו היום שהיה יכול להוציאני ונכשל – איבד הכול."
ובכתה מאוד על כך – "יש לי רחמנות וצער גדול עליו ועליי, שכל כך הרבה זמן שאני כאן, ואיני יכולה לצאת."
אחר כך לקחה מטפחת מראשה, וכתבה עליה בדמעותיה, והניחה המטפחת אצלו והלכה וישבה במרכבתה ונסעה משם.
אחר כך הקיץ המשנה למלך ושאל את המשרת: "היכן אני בעולם?" וסיפר לו כל המעשה, ושחיילים רבים הלכו שם, ושהייתה כאן מרכבה הנ"ל, ושהייתה בוכה עליו וצועקת שיש לה רחמנות עליו ועליה כנ"ל.
בתוך כך הציץ וראה שהמטפחת מונחת אצלו. ושאל: "מאין זה?" והשיב לו המשרת שהיא כתבה עליה בדמעותיה. ולקח את המטפחת, והרים אותה כנגד השמש והתחיל לראות את האותיות. וקרא מה שכתוב שם, כל צערה וצעקתה כנ"ל, וכי כעת אינה עוד במבצר הנ"ל, אלא שיבקש ויחפש הר של זהב ומבצר של מרגליות – "שם תמצאני."
והשאיר את המשרת, והלך לבדו לבקשָהּ. והלך כמה שנים לבקשה. וחשב, כי בוודאי במקום מיושב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, כי היה בקיא במפת העולם. "על כן, אלך אל המדבריות." והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים.
אחר כך ראה אדם גדול מאוד, שאין זה בטבע האנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך, וזה האיש היה נושא אילן גדול, שבמקום יישוב של בני אדם אין נמצא אילן גדול כזה. שאל אותו האיש: "מי אתה?" ואמר לו: "אני אדם."
תמה האיש הגדול ואמר: "זמן רב כל כך שאני במדבר, ולא ראיתי מעולם כאן אדם."
וסיפר לו המשנה למלך כל המעשה הנ"ל, וכי הוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות.
אמר לו: "בוודאי אין בנמצא מקום כזה כלל."
התחיל המשנה למלך לבכות מאוד, ואמר כי בוודאי בהכרח נמצא מקום כזה. והאיש דחה את דבריו ואמר כי שטות היא שאמרו לו והטעו אותו. שב המשנה למלך ואמר כי בוודאי יש.
אמר לו האיש הגדול: "לדעתי זו שטות. אך מכיוון שאתה מתעקש, הנה אני ממונה על כל החיות. אקרא למענך לכל החיות, כי הן רצות ועוברות בכל העולם, אולי תדע אחת מהן על הר ומבצר כדבריך."
וקרא לכל החיות, מקטנות עד גדולות – כל מיני החיות – ושאל אותן. וכולן השיבו שלא ראו. אמר לו: "ראה כי שטות סיפרו לך. אם תשמע לי – שוב לאחוריך, כי לא תמצא מקום זה, כי איננו בעולם." והמשנה למלך שב והפציר מאוד, ואמר כי בהכרח הוא נמצא.
אמר לו האיש: "הנה במדבר נמצא שם אחי, והוא ממונה על כל העופות. ואולי יודעים העופות כיוון שהם עפים באוויר בגובה. אולי הם ראו הר ומבצר הנ"ל. לך אליו, ותאמר לו שאני שלחתי אותך אליו."
והלך המשנה למלך כמה שנים לבקשו, ומצא שוב אדם גדול מאוד כנ"ל שנשא גם הוא אילן גדול כנ"ל. ושאל אותו האיש גם כן, מי הוא, כנ"ל, והשיב לו כל המעשה ושאחיו שלחו אליו. והוא דחה אותו גם כן, ואמר כי בוודאי ההר והמבצר אינם בנמצא. והמשנה למלך הפציר בו גם כן.
ואמר לו האיש: "הנה אני ממונה על כל העופות. אקרא להם – אולי יודעים הם." וקרא לכל העופות ושאל את כולם מקטן ועד גדול, והשיבו שאינם יודעים על הר ומבצר הנ"ל.
אמר לו האיש: "הלוא אתה רואה שבוודאי אין מקום כזה בעולם. אם תשמע לי – שוב לאחוריך, כי בוודאי איננו." והמשנה למלך הפציר בו ואמר שבוודאי ישנו בעולם.
אמר לו האיש: "הלאה במדבר נמצא אחי הממונה על כל הרוחות. והן רצות על פני כל העולם. אולי הן יודעות."
והלך כמה וכמה שנים לבקש, ומצא אדם גדול גם כן, כנ"ל, ונשא גם כן אילן גדול כנ"ל. ושאל אותו האיש גם כן כנ"ל, והשיב לו כל המעשה כנ"ל, ודחה אותו גם כן, ואמר לו האיש כי למענו יקרא שיבואו כל הרוחות. ושאל את כולן ולא ידעה אף אחת מהרוחות על הר ומבצר הנ"ל. ואמר לו האיש: "הלוא אתה רואה ששטות סיפרו לך." והתחיל המשנה למלך לבכות מאוד ואמר: "אני יודע שישנו בוודאי."
בתוך כך ראה והנה באה עוד רוח אחת. כעס עליה הממונה הנ"ל: "מדוע איחרת לבוא? הלוא גזרתי שיבואו כל הרוחות, ולמה לא באת עמן?" השיבה הרוח: "התעכבתי, כי צריכה הייתי לשאת בת- מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות."
שמח מאוד המשנה למלך.
שאל הממונה את הרוח: "אילו דברים יקרים וחשובים יש במקום זה?" אמרה הרוח כי כל הדברים שם יקרים מאוד.
אמר הממונה על הרוחות למשנה למלך: "כיוון שאתה מבקשה זמן רב כל כך, וכמה יגיעות שהיו לך, ואולי תהיה לך עתה מניעה בשל חסרון ממון – על כן אני נותן לך כלי, שכאשר תושיט את ידך אל תוכו תקבל משם מעות."
וגזר האיש על הרוח שתביא אותו לשם. ובאה רוח הסערה ונשאה אותו לשם.
והביאה אותו אל שער, והיו עומדים שם חיילים שלא הניחו לאיש להיכנס אל העיר. והושיט ידו אל הכלי, ולקח מעות ושיחד אותם. ונכנס אל תוך העיר, והייתה עיר נאה. והלך אל גביר ושכר אצלו מקום ומזונות, כי צריך היה לשהות שם, כי צריך לחשוב ולתת דעתו בחכמה איך להוציא את בת-המלך. ובסוף הוציאה.