א. בראשית דרכו גר הבעש"ט (הבעל שם טוב) בכפר קשיליֵיביץ הסמוך לטלוּסְט, והיה נוהג לטבול את גופו בנהר קטן. בימות החורף, כשקפא הנהר, היה עושה הבעש"ט פִּילאנקֶע – מדרגות עץ היורדות אל המים – והמשיך בטבילותיו. פעם אחת ישב גוי אחד לצד הנהר ונכמרו רחמיו על הבעש"ט. האיש ראה כי כאשר ר' ישראל יצא יחף מהפִּילאנקע נדבקה רגלו לקרח, ותלש אותה הבעש"ט בכוח עד שנתקלף העור מרגלו וירד דם. מכאן ואילך היה עומד הגוי על המשמר, וכשיצא הבעל שם טוב מן הנהר הכין לו תבן לדרוך עליו, וכך עשה תמיד.
לפעמים היה אומר הבעש"ט לאיש: "מה שאלתך ואתן לך – האם תרצה עושר, אריכות ימים או שתרצה להיות שופט?" על כך ענה הגוי ברוסית: "פּאָניֶע ראבִּין, וְסִיָא דוֹבּרֵי", כלומר: אדוני הרב, כולם טובים, ורצוני בשלוש הברכות. ענה הבעש"ט ואמר: "אני מבטיח לך את שלוש הברכות יחד." אמר הגוי: "איך אוכל להיות עשיר אם אין לי כלום?" אמר לו הבעש"ט: "עשה בנהר הזה הסמוך לביתך מקווה, ומי שיצטרך לרפואה יקנה אצלך בקבוק מים, וישוב ויירפא." אחר כך ביקש האיש סימן עד כמה יאריך ימים. על כך ענה לו הבעש"ט שיאריך ימים עד שיראה אחר פטירתו של הבעש"ט איש שדומה לבעש"ט, ואז ימות.
ויהי אחר הדברים האלה, חלו אשתו ובנו של הגוי, ורחץ אותם במי הנהר וגם נתן להם לשתות ממימיו – ונרפאו. התפרסם הדבר, ובאו מכל הסביבה לבקש מן המים. המים ריפאו תחלואים שונים, והגוי נתעשר מאוד בשל כך. לבסוף נודע הדבר לאנשי הרפואה הגויים, הדוקטורים, ואלו השפיעו על הממשלה עד שסתמו את המקווה.
שנים רבות מאוד אחר כך, בימי הרב הצדיק ר' ישראל מרוז'ין, עדיין היה הגוי בחיים. רצה הרב הצדיק מרוז'ין לראותו, והביאו את האיש לפניו. כשראה הגוי הקשיש את פני הרבי מרוז'ין אמר: "עתה הגיע זמני להיפטר מן העולם, כי יש לצדיק הזה את צורתו של הבעל שם טוב, זכותו תגן עלינו."
מעיין הפלאים
