מחיה המתים

רבי יצחק מאיר מגוּר היה משבח את החסידים הראשונים, וכך סיפר:
"פעם אחת, חלה אחד מחסידיו של רבי מרדכי מנֶשכיז, וביקשו החסידים מן הרבי שיתפלל לרפואתו. אך כעבור זמן מה, נפטר החסיד.
ידעו החסידים כי אם יאמרו לרבי כי מת החסיד יצווה לקבור אותו. במקום זאת, הלכו אל הרבי וצעקו לפניו כי מצבו של החולה מסוכן, והוא בסכנת נפשות.
אמר להם הרבי: 'מדוע תצעקו, הלוא יוטב לחולה.' כדבריו כן היה, והחולה חי והתרפא."
"מכאן," סיים ר' יצחק מאיר, "נוכל ללמוד על גודל אמונתם של החסידים הראשונים. אף שראו שהחולה כבר מת, האמינו ברבם ובאו לבקש שיסייע לו, כי חשבו שיש עוד תקווה, ויוכל רבם להחיות מתים."