לרקוד בלוויה

נושאים:

רבי מאיר, מחבר הספר "כתר תורה", ובנו של רבי לוי יצחק מבֶּרְדִיטשוֹב, נפטר מן העולם בשעה שאביו עוד היה בחיים. בשעת הלוויה הלך ר' לוי יצחק אחרי ארונו של בנו בריקוד ובמחולות.
שאלו אותו החסידים: "אמנם נאמר כי יש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה (משנה, ברכות, פרק ט משנה ה), ובכל זאת, השמחה שהראית אינה מובנת לנו."
ענה להם ר' לוי יצחק: "שמח אני שכשם שהבאתי נשמה טהורה שנולדה לעולם, כך אני מחזיר אותה טהורה."

איך ייתכן שר' לוי יצחק שמח ורקד בלוויית בנו?

הסיפור על ר' לוי יצחק מברדיטשוב שרקד בלוויית בנו מתמיה לא רק את הקורא בן זמננו. גם החסידים שרואים אותו שואלים אותו על כך. לדבריהם, אמנם מצווה לקבל את הרע בהכנעה ואף לברך עליו, אבל שמחה על מוות היא כבר יותר מזה ובשל כך תמוהה.
תשובתו של ר' לוי יצחק היא שמכיוון שבנו הנפטר היה צדיק, הוא שמח על כך שנשמתו של הבן חוזרת ליוצרה כפי שהייתה בלידתה.
וגם אחרי ההסבר עדיין קשה להבין: איך מותו של צדיק יכול לשמח את אביו? מתשובתו של ר' לוי יצחק עולה שהוא אינו שמח על עצם מותו של בנו אלא על החיים שהוא חי: חיים של טוהרה וצדיקות. הוא אינו שמח במוות אלא בחיים שהיו עד כה ושזה עתה נסתיימו.
ר' לוי יצחק, שחיפש בכל אדם את הטוב, מעמיד גם את המוות בפרופורציה: המוות הוא סיומם של חיים שהיו טובים.

סיפורו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב מזכיר סיפור חז"ל עתיק על אשה ששני בניה מתו, והיא הצדיקה את הדין ואמרה שהילדים היו בחייהם כמו פיקדון בידיה, וכשבא בעל הפיקדון לדרשו – חובה להחזיר אותו בשמחה.
בעדות המזרח נהוג לקיים הילולה ובעולם החסידי "יוֹרצַייט", אירועי שמחה בימי הזיכרון לפטירתם של צדיקים. גם באירועים אלו אין עצבות על המוות, אלא הדגשתם של החיים המלאים והטובים שחיו הצדיקים והמעשים הטובים שעשו.

חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה
משנה, ברכות, פרק ט משנה ה