לטעום את הכאב

רבי נחום מצ'רנוביל נתון היה בבית הסוהר בשל עלילה שהעלילו נגדו.
פעם אחת היה יושב ולומד, ויישא את עיניו והנה אישה עומדת בפתח. חשב ר' נחום שהיא מבקשת נדבה, נתן לה מעט כסף וחזר ללימודו. כשהרים שוב את עיניו ראה כי האישה עודנה עומדת בפתח. הוסיף ונתן לה שנית, ושב ללימודו.
אחר זמן ראה והנה האישה עוד עומדת בפתח הבית. אז אמר לה: "ודאי רוצה את נדבה גדולה יותר, אך אני נתון כאן במאסר, ואיני יכול לתת לך עוד."
ענתה האישה ואמרה: "איני צריכה נדבה, אלא שאלה באתי לשאול אותך. הנה אני יודעת לקרוא גם את האותיות הקטנות שבספרי הקודש, ומכירה אני את הסיפור על בתו של נחוניה חופר שיחין. צדיק זה חפר בורות מים בעבור הציבור ובתו נפלה אל אחד הבורות. על כך שאל רבי פנחס בן יאיר – הייתכן שדווקא באותו הדבר שהתאמץ והצטער עליו צדיק זה, יינזקו בו ילדיו?
ואם כך, כיצד ייתכן שדווקא אתה, שתמיד עסוק היית בפדיון שבויים ממאסר תהיה נתון בבית הסוהר!
אמר לה ר' נחום: "שמא איני כאותו צדיק, נחוניה חופר שיחין. שמא אדם זה מסר נפשו על המצווה בלי שום הרהור, ואני – אפשר ולא הגעתי לכך."
אמרה האישה: "אומר לך אני את התשובה לשאלתי. דווקא מכיוון שעסקת והתאמצת במצוות פדיון שבויים, רצה הקדוש ברוך שתטעם עד כמה גדולה המצווה שקיימת."
לימים סיפר רבי נחום: "אז הבטתי בה, והנה האישה היא שרה אמנו!"