לזעוק בשקט

נושאים:

פעם אחת ביקרו בבית המדרש של רבי אברהם יעקב מסדיגוּרָה כמה מחסידי קַרלין, וכמנהגם התפללו בקולי קולות.
לאחר התפילה סיפר להם ר' אברהם יעקב: "דעו לכם כי גם אל אבי, רבי ישראל מרוּז'ין, הגיעו פעם חסידים שהתפללו כמוכם, בקול רם ובצעקות. אמר להם אבי – 'מדוע לצעוק בקול רם, הרי אפשר לצעוק בלחש.'"

האם אפשר לזעוק בלחש? ומה הסיבה שאין להתפלל בקול רם?
רבי אברהם יעקב מסדיגוּרָה מבקר את מנהגם של החסידים האורחים המתפללים בקולי קולות, וטוען שתפילה שקטה היא לא פחות חזקה.

בתוך התנועה החסידית קיים הבדל בולט בין חסידויות המקיימות את התפילה והמצוות בהתלהבות גופנית, בתנועות ובקולות רמים, ובין חסידויות אחרות הרואות בהתלהבות החיצונית דבר פסול שיש להימנע ממנו.
בסיפור זה נפגשים הרבי מסדיגוּרַה וחסידי קַרלין, והמפגש הוא דוגמה מובהקת להבדל שבין החסידויות. בעוד בשושלת החסידית של רוּז'ין-סדיגורה נהוגים איפוק שקט והתלהבות מופנמת, הרי חסידי קרלין ניכרים בצעקות ובתנועות הגוף שהם נוהגים לעשות בשעת התפילה וגם כשהם מקיימים מצוות אחרות.
השקט – כפי שמסביר הרבי שבסיפור – אינו מחליש את עוצמת הצעקה. הרגש העצור, על פי שיטתו, אינו חלש יותר, אלא ייתכן שעוצמתו אפילו רבה יותר מהצעקה הקולנית.

"פסעתי בדרך עם שני חברים. הייתה שקיעה. לפתע חשתי באנחת עצבות. השמים האדימו כדם. נעצרתי, נשענתי על המעקה, עייף עד מוות, והבטתי אל העננים הבוערים שתלו כמו דם וחרב מעל לנהר והעיר השחורים-כחולים. חבריי המשיכו לצעוד. אני עמדתי שם, רועד מפחד. ואז חשתי צעקה גדולה, אינסופית המפלחת את הטבע כולו."
מילים שכתב הצייר אדוורד מונק ביומנו בשנת 1892, לפני שצייר את הציור המפורסם ביותר שלו "הצעקה", שהפך לסמל המגדיר את העידן המודרני ואת חוסר הביטחון והחרדה האנושיים.
העיסוק בכוחה של צעקה שקטה מפותח מאוד בחסידות, והוא מופיע כבר בכתבי תלמידיו של המגיד ממזריטש, סבם של הרבי מרוז'ין ובנו (כך למשל בספר צוואת הריב"ש, הנהגות, אות לג).