להימלט מן הכבוד

פעם נסע רבי משה מסַוְרָאן לעיר אחת. ביקשו בני העיר לכבדו ושלחו לקראתו מרכבה רתומה לסוסים אבירים. כשישב ר' משה באותה מרכבה, ביקש להמאיס על עצמו את הכבוד המדומה הזה, וכך הרהר בדעתו: הלוא כל כבודה של המרכבה הוא הסוסים המושכים אותה, והסוס הלוא הוא בהמה טמאה ומאוסה, וכשפושטים את עורה לאחר מיתתה היא מדיפה ריח רע מאוד. וכל כך העמיק במחשבתו בגנות הדבר ובמיאוסו עד שהתחיל להקיא.
כאשר שמע זאת רבי ישראל מרוּזִ'ין, אמר: "נֶעבֶּךְ, נֶעבֶּךְ," מסכן שכזה, "חבל על ר' משה שלא מצא לעצמו עצה להרחיק את הכבוד מדעתו אלא על ידי הקאה. והרי יש דרך ישרה שבה יכול האדם לקבל את כל הכבוד שבעולם, ועם כל זה לא יושפע ממנו כלל.
משל למלך שהיו לו שרים אחדים, ולא זכה איש מהם לראות את פניו מלבד השר הגדול והנכבד שבכולם. והיו כל השרים כורעים ומשתחווים לפני השר הגדול וחולקים לו כבוד רב. פעם יצא אותו שר לטייל מחוץ לארמון עם המלך עצמו. ראו השרים שהשר הגדול מטייל עם איש שלא הכירו, והשתחוו לו בכבוד רב כהרגלם. מובן שבאותה שעה התבייש השר הגדול מאוד מפני המלך, ולא חפץ כלל בכל הכבוד שחלקו לו."