כמה דרכים

נושאים:

תרבות המחלוקת

נוהג היה רבי חיים מצאנז לומר:
כל הצדיקים עובדים את השם, כל אחד בדרך אחרת ובבחינה אחרת. ומי שאומר שרק רבו הוא צדיק ותו לא – אעקור אותו מן העולם הזה ומן העולם הבא.

הרבי מצאנז מכריז מלחמה על מי שאינו מכיר בריבוי דעות ושיטות. מי שמאמין כי יש רק דרך אחת, לא רק שהוא טועה אלא יש להיאבק בו

על האדם להכיר בכך שיש דרכים שונות לגיטימיות, וכי אין רק דרך אחת נכונה.
אמירה זו של הרבי מצאנז מתייחסת בעיקרה לתנועה החסידית. החברה החסידית מאורגנת סביב "חצרות" – קבוצות נבדלות שבמרכזן רבי, המכונה גם "צדיק". פעמים רבות ניהלו החצרות מאבקים ביניהן ונפוצה בהן האמונה שלפיה הרבי הוא המכריע מהי הדרך הנכונה היחידה.
בדרך כלל אנשים הנוטים להכיל ריבוי דעות מנסים להכיל גם את אלו שאינם מחזיקים בתפיסות מורכבות או ליברליות כמותם. ואולם באמירה זו מתבטא הרבי מקוצק בקנאות ובתקיפות רבה כנגד אלו שאינם מסוגלים להכיל דרכים שונות. בכך הוא מתגלה כאן כמין "קנאי" לרעיון ליברלי של ריבוי דעות.

מרטין בובר נטה לפעמים לרכך את סיפורי החסידים ולהפחית בהם את היסוד המיסטי או מה שנראה בעיניו כבוטה ופרוע מדי. גם בסיפור זה ניסח בובר את דבריו של הרבי מצאנז לא כקללה וכאיום אלא כתוצאה טבעית – "ומי שאומר 'רק הרבי שלי הוא צדיק' הריהו מאבד את שני העולמות." (אור הגנוז, תשס"ה, עמ' 353).