כל אחד מחיה מתים

נושאים:

רבי יחיאל מאיר מגוֹסְטינין פגש פעם את חברו, רבי ברוך משְצ'וּצ'ין.
באמצע שיחתם אמר רבי ברוך: "מה גדול היה כוחו של רבי מרדכי מנֶשְכיז, זכרו לברכה. יכול היה ר' מרדכי אפילו להחיות מתים."
כששמע זאת ר' יחיאל קרא: "וכי פלא הוא בעיניך? הלוא בחצרו של רבי, בקוֹצְק, יכול היה כל אחד מאיתנו להחיות מתים!"
אחר כך אמר ר' ברוך: "ידעתי כי ר' יחיאל חריף הוא, אבל עד כמה – לא ידעתי.

בחסידות קוצק – כך אמר ר' יחיאל מגוסטינין – יכול היה כל אחד להחיות מתים. אמירה זו נתפסה כאמירה "חריפה" ושנונה, כיוון שפירשה מחדש את המושג "תחיית מתים".

חסידות קוצק נודעה כחצר שהצמיחה חסידים "חריפים", כלומר כאלה שלחכמתם נלוותה גם ציניות ועוקצנות. נוסף על כך, בחצר הקוצקאית לא עסקו במופתים ובנסים החורגים מדרך הטבע, בניגוד לחצרות חסידיות אחרות.
ר' יחיאל מגוסטינין המופיע בסיפור היה חסיד קוצק נלהב. כששמע מחברו על אחד מן האדמו"רים הנודעים שידע "להחיות מתים", הוא טען כי בקוצק היה זה דבר של מה בכך, שכולם נהגו לעסוק בו. נראה כי ה"חריפות" שבאמירה זו נובעת מן המשמעות החדשה שיצקו למושג "תחיית המתים". על פי פרשנותו של ר' יחיאל, הכוונה היא לא למוות גופני אלא ליכולת להחיות את הנפש שנמצאת במצב רוחני של "מוות".
הבדל נוסף שייחד את חסידות קוצק הוא התלות המועטה ברבי. תפקידו של הרבי – על פי דברי ר' יחיאל – הוא לגרום לחסיד לדעת בעצמו כיצד להחיות מתים, ולפיכך כל חסיד קוצק שווה בכוחו לצדיק מן הדורות הקודמים.
הסיפור עוסק אפוא בכך שכל אדם יכול לגרום ל"תחייה" ולהתחדשות הנפש, ואין צורך להיות תלוי ב"צדיק" או במורה שיסייע לו בכך.

לסיפור זה יש גם משמעות פוליטית. על פי הנוסח המקורי של הסיפור, קריאתו של ר' יחיאל נאמרה בנוכחותו של ר' יעקב אריה מרדזימין, מי שהיה אחד מן האדמו"רים הבכירים באותה תקופה, ששנים רבות קודם לכן העדיף שלא להכתיר את הרבי מקוצק לאדמו"ר.