כבוד בנוסח קוצק

רבי לֵייבּלֶה איגֶר היה תלמיד חכם מיוחס, נכדו של רבי עקיבא איגֶר, גדול הדור הנודע. בניגוד לרצון משפחתו עזב ר' לייבּלֶה את ביתו, והצטרף אל החסידים שבעיר קוֹצְק. וכך אירע לו כשבא אל קוצק בפעם הראשונה:
תחילה נכנס ר' לֵייבּלֶה לבית המדרש כשהוא לבוש בהידור. לרגליו גרבי משי ומכנסי קטיפה, על ראשו שטריימל ותיק ובו טליתו בבית שחיו.
ראה אותו חסיד אחד, הירְש מטוֹמַשוֹב שמו. בא הירש אל ר' לייבלה מאחוריו, הפיל מראשו את השטריימל, לקח ממנו את הטלית ונתן אותם לאחד מן החברים כדי שימכור אותם ויביא בכסף יין-שרף (משקה חריף). נכנס ר' לייבלה אל חדרו של הרבי מקוצק וסיפר לו על מה שנעשה לו. שלח הרבי לומר להירש שיחזיר לרבי לייבלה את מה שלקח – "בין כך ובין כך הוא לא יישאר כאן" – אמר הרבי, וניבא בכך כי יום יבוא ורבי לייבלה יעזבהו.
כעבור איזה זמן שלח אביו של ר' לייבלה, הרב שלמה איגֶר, שליח כדי לדעת ולהבין כיצד חי בנו בין החסידים. חזות מכובדת הייתה לשליח – יהודי נכבד ולו זקן לבן. להפתעתו של השליח, כשבא אל בית המדרש לא פנה אליו איש ולא כיבדו כפי שציפה. איש איש היה עסוק בענייניו וברעיונותיו, ולא השגיחו בו. תמוה היה הדבר בעיניו, אך לבסוף פנה הוא אל אחד מן החסידים ושאל: "האם כאן הוא הרב, ר' לייבלה איגר?" הביט בו החסיד בתימהון ורק ענה: "אין כאן רב." המשיך הזקן ושאל חסידים אחרים שנמצאו שם, עד שבאו ועמדו סביבו כמה מן החסידים. אמר אחד מהם: "אני אגיד לכם – הוא בוודאי מתכוון ללֵייבּל-שלמה-עקיבַאס," כלומר – לייבּל בן שלמה בן עקיבא. כך אמר החסיד את השמות, בלי להקדים להם את התואר "רב". כששמע זאת הזקן נבהל מאוד, ולא הבין איך יכולים החסידים לכנות את רבותיו הגאונים בשמותיהם הפרטיים, שלא בדרך כבוד.
שהה שם הזקן עוד כמה ימים ואחר כך שב אל ביתו. בבואו שאל אותו רבי שלמה איגר מה ראה בקוצק. ענה לו השליח: "אספר לך מקרה אחד המעיד על הכלל. באותו היום שבאתי לשם חיפשתי הרבה את בנך, עד שמצאתי אותו יושב בסעודה עם חבורת מרעיו. לפניהם על השולחן עמדה קערת גריסים פשוטה, קערת בצלים ובקבוק יַי"ש, והם ישבו ואכלו. בעודי עומד שם, הופיע פתאום אברך אחד לבוש בגדים קרועים ובלויים, ופלט מפיו: "חברֶה! רֶבּ הירְש בֶּר בא!" ומיד קמו כולם, השאירו את הקערות על השולחן ורצו בבהילות לקבל את פניו של אותו הירְש בֶּר. הלכתי גם אני אחריהם, כי חשבתי שאותו אדם ודאי גאון נודע הוא בתורה ואחד מגדולי הדור. והנה ראיתי אדם שהיה לבוש כדרך האיכרים, לרגליו נעלי עץ ופרווה, למותניו חגורת קש ומין כובע פרווה פשוט חבוש לראשו.
שאלתי: "ודאי למדן הוא," ואמרו לי: "הוא יודע רק פרק משניות."
– "אולי הוא מיוחס?"
– "בן של אופה פשוט," ענו לי.
– "אולי הוא עשיר?" הוספתי לשאול.
– "הנך רואה בעצמך…"
אז שאלתי: "אם כן, מה הוא?"
וענו החסידים: "ענָו הוא."
כששמע ר' שלמה איגר את סיפורו של השליח הזקן צחק בקול: "שמעתם? לא למדן ולא מיוחס ולא עשיר – אם כן מה הפלא שבעל ענווה הוא? וכי במה יוכל להתגאות?"
רבי חנוך מאַלכּסַנדֶר נוהג היה לספר סיפור זה ולהוסיף: "ואני אומר – שאם אדם הוא לא למדן, לא מיוחס ולא עשיר, ובכל זאת הוא בעל ענווה – זוהי מדרגה גדולה."