כשהגיע רבי שמֶלקֶה לניקֶלשבּוּרג כדי לכהן שם כרב, ביקש להתבודד שעתיים בחדרו לפני שתיערך לו קבלת פנים. הסכימו אנשי העיר לדחות מעט את האירוע, אולם כמה אנשים הסתתרו בחדר, כדי לראות מה עושה הרב החדש, וכיצד הוא מתכונן לקבלת הפנים.
ראו האנשים כי ר' שמלקה מדבר אל עצמו דברי כבוד: "שלום לך, הרב מניקלשבורג!" – ונאנח. אחר כך הוסיף: "שלום לך אדוננו כבוד הרב!" ושוב נאנח אנחות רבות. כך נמשך הדבר שוב ושוב. אחר כך, תם הזמן שביקש, והוא יצא לקבל את פני אנשי העיר כולה שבאו לקבל את פניו ולברכו לשלום.
באו אלה שהסתתרו בחדרו של הרב וסיפרו לראשי הקהל ולאורחים הנכבדים האחרים את מעשיו של הרב בחדר. הדבר היה לפלא בעיני כולם, והם שאלו את ר' שמלקה לפשר הדבר.
הסביר ר' שמלקה: "ודאי אתם מכירים את דברי המשנה – 'יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ' (אבות, פרק ב משנה י). משנה זו עוסקת כמובן בכך שעל האדם לכבד את חברו, אבל לדעתי ניתן לפרש גם באופן נוסף: 'כְּבוֹד חֲבֵרְךָ' הוא הכבוד שנותן לך חברך, ואילו 'כְּשֶׁלָּךְ' הוא גינוני כבוד שהאדם עושה לעצמו. כל אדם יודע שאם הוא זה העושה לעצמו גינונים של כבוד, לא רק שלא יחוש גאווה על כך, אלא להפך – הדבר יעורר בו דחייה ובוז. ובכן, אמרתי לעצמי – רוצה אני כי בשעה שהציבור יאמר לי את דברי הכבוד, אחוש כאילו אני הוא זה שאמרתי אותם לעצמי, וכך לא אתגאה בשל כך. לדבר זה התכוננתי, ואתם שמעתם את הדברים אשר דיברתי אל לבי."
כבוד הרב מניקלשבורג
נושאים:
