רבי דוד מלֵלוֹב היה נזהר מאוד שלא לצער בעלי חיים. בימי הקיץ, כשהיה רואה את העגלונים המגיעים אל היריד כשהם טרודים, היה מביא בעצמו מים לסוסים, שלא יהיו צמאים.
תלמידו וידידו, רבי יצחק מווּרקי, סיפר כי נוהגים היו לשכור יחד עגלה, ובה נסעו אל רבם, החוזה מלובלין. כשהיו רואים בדרך חסיד ההולך אל הרבי, היו מעלים גם אותו על העגלה, וכשראו חסיד נוסף – העלו גם אותו. כך נמשך הדבר עד שהחל המשא להכביד על הסוסים. אז היו יורדים כולם מן העגלה, כשרק המטען נותר עליה, וכך היו הולכים יחד ברגל מאחורי העגלה, כדי שלא לצער את הסוסים.
פעם אחת באו אל החוזה מלובלין להיות במחיצתו בראש השנה. לפני תקיעת השופר הביט החוזה מלובלין סביבו, וכשראה שר' דוד אינו בבית המדרש סירב להתחיל את התקיעות. מיד רץ ר' יצחק לחפש את ר' דָּודְ'ל באכסניה שבה גר. שם מצא אותו, כשהוא מאכיל בשעורים את הסוסים מתוך היַרמוּלקָה, הכיפה הרחבה שנהג לחבוש. העגלון רץ לשמוע תקיעת שופר בבית המדרש הגדול ועזב את הסוסים כשהם רעבים. ראה ר' דוד את צערם של הסוסים, והאכילם בעצמו.
רק כאשר גמר את מלאכתו, שב אל בית המדרש. קרא החוזה מלובלין ואמר: "ר' דָּודְ'ל עשה לנו תקיעת שופר שאין כמוה!"
ירמולקה מלאה שעורים
