התפילות שבשדה

אחד מחסידי הבעל שם טוב נסע לקראת יום הכיפורים למֶזִ'יבּוּז', עירו של רבו, כדי להתפלל במחיצתו ביום הקדוש.
היה זה יומיים לפני יום הכיפורים והחסיד נסע במשך כל היום וכל הלילה כדי לזרז את הגעתו.
בבוקרו של ערב יום הכיפורים, לאחר שנסע כל הלילה, הגיע החסיד סמוך לעיר מֶזִ'יבּוּז', במרחק פרסה מן העיר, והסוס היה עייף. עצר החסיד כדי להתפלל וכדי להניח לסוס לאכול עשב ולנוח. אחרי התפילה גברה עליו העייפות והוא אמר בלבו: "ומה בכך אם אשן שעתיים, עדיין אספיק להגיע למֶזִ'יבּוּז' לפני חצות היום."
כשהתעורר ראה שהשעה היא כבר שעת בין השמשות וכבר נכנס יום הכיפורים, ולא יוכל להמשיך ולבוא אל העיר עד לאחר היום הקדוש.
הצטער החסיד מאוד, כי אחרי כל מאמציו וכל הדרך שעשה לא יגיע אל רבו ויהיה מוכרח להתפלל בשדה, סמוך אל העיר. וכל זאת באשמתו, בשל הטעות שעשה.
כל אותו הלילה וכל היום שלמחרת צעק החסיד ובכה במר לבו ובמוצאי יום הכיפורים נסע במהירות אל העיר.
והנה, כשבא לפני הבעל שם טוב צחק ממנו הרבי, כי כך ראוי היה הדבר. צריך היה להעלות אל השמים גם את תפילת העם שבשדות, של מי שאינם באים אל בית הכנסת. בשל כך הכריחו את החסיד להיות בשדה, כדי שיעלה את התפילות שנשארו בשדה.