פעם אחת נסע רבי יצחק מאיר מגוּר בכרכרה בשדרת ירוּזלֶמסְקי שבעיר ורשה, ואתו בן הלוויה שלו ואחד מחסידיו. כדרכו, הביט הרבי לצדדים והתבונן סביבו. על הספסלים שבשדרה יושב היה יהודי, שלבושו המודרני העיד עליו שהוא "משכיל" שהתרחק מן היהדות. כשהבחין האיש ברבי המפורסם קם ממקומו, ובעודו מחזיק את השמשייה שלו, החל לרוץ לעבר הכרכרה, כי רצה לברך את הרבי לשלום. אולם הרבי לא ציווה על הנהג לעצור, והאיש נאלץ להמשיך בריצתו. התפלאו מלוויו של הרבי מדוע לא עצר רבם את הכרכרה.
האיש, שראה כי קשה לו להשיג את הכרכרה, מיהר להשליך את השמשייה מידו, כדי שיהיה לו קל יותר להגיע אל הרבי. כל זאת ראה הרבי היטב, ולא אמר דבר. לבסוף הגיע האיש אל הכרכרה, ורץ בסמוך אליה. גם אז לא רכן הרבי החוצה, ולא שלח את ידו לעבר האיש, אלא הושיט רק את אצבעותיו, והאיש אחז בהן ובירך את הרבי לשלום.
לאחר מכן, כשראה הרבי את פליאתם של מלוויו, הסביר: "דעו לכם, כאשר נפטר אדם הוא מובא אל בית דין של מעלה. אפילו אם רק עבֵרות עשה האיש, בכל זאת מחפשים ובודקים אולי עשה גם מעשים טובים. והנה, אם רואים שיהודי זה השליך מעליו דבר חומרי כלשהו כדי להשיג דבר טוב וראוי, מעשה כזה עומד לזכותו של האיש. בשל כך השתדלתי שאדם זה שרץ אחרינו ישליך מעליו דבר מה."
הריצה אחרי הכרכרה
נושאים:
