בשלהי המאה התשע עשרה נחנך בעיר העתיקה בירושלים בית הכנסת "תפארת ישראל". בניין מפואר זה נבנה על ידי חסידי רוּז'ין, והוא נקרא על שם רבם הראשון, רבי ישראל מרוז'ין. בפי העם נקרא בית הכנסת "נישֶס שוּל", כלומר – בית הכנסת של ניסן, הלוא הוא ניסן בֶּ"ק, חסיד רוז'ין שהוא ומשפחתו פעלו רבות לבניינה של ארץ ישראל באותן השנים.
שנים מספר לאחר חנוכת בית הכנסת, התכנסו בו כמה אדמו"רים משושלת רוז'ין, לערוך בו את אירוע ה"יאֹרְצַייט", יום הזיכרון לנשמתו של ר' ישראל מרוז'ין.
לכבוד האירוע הגיע מווינה רבי ישראל מהוּסיַאטין, נכדו של ר' ישראל הראשון.
בית הכנסת היה מלא מפה לפה באנשי "היישוב הישן" האשכנזים, שגרו בין חומותיה של ירושלים העתיקה. דלות רבה הייתה בירושלים באותן השנים. בשל דלותם, לא הקפידו אנשי ירושלים על הניקיון וההידור החיצוני. לא כך הייתה דרכם של חסידי רוז'ין. חסידים אלו ורבותיהם הקפידו מאוד על אצילות הלבוש והניקיון. אף שגם חסידי רוז'ין עניים היו וסבלו מצרות גדולות וקטנות, הם הצניעו את דלותם והתהדרו במידה של אצילות.
ישב האורח, ר' ישראל מהוסיאטין, בין אנשי ירושלים. הביט הוא בהם, והביטו הם בו. לפתע הכניס הרבי את ידו אל הכיס שבמעילו המהודר, הוציא ממנו מסרק וראי קטן, ומול עיניהם של אנשי ירושלים סירק בקפידה את זקנו וסידר את פאותיו.
הרבי מסתרק
נושאים:
