הציפור המדברת

נושאים:

סיפר המגיד רבי דוב בֶּער ממֶזריטש:
למלך אחד הייתה ציפור מדברת. ובזמן שהייתה הציפור מדברת היה המלך שמח שמחה גדולה, אפילו יותר ממה ששמח כאשר שריו הנכבדים היו אומרים לפניו את דברי חכמתם. וכל זאת, משום שציפור מדברת היא דבר מיוחד וחידוש גדול. והמלך היה מצמצם ומקטין את עצמו כדי שיוכל לשמוע את קול הציפור, וכל זאת מרוב אהבתו אליה.
באותה הדרך – הסביר המגיד – הקדוש ברוך הוא משתעשע ושמֵח במעשיהם של בני האדם שנבראו מן החומר אף יותר מכל מה שהוא משתעשע מן המלאכים העומדים לפניו.

מדוע ציפור מדברת משמחת את המלך יותר מדברי החכמה של שריו?

משל זה עוסק בסיבה לבריאתו של האדם.
במשל הציפור מסביר המגיד ממזריטש כי הסיבה לבריאת האדם כיצור חומרי ובעל חולשות היא השעשוע והשמחה של אלוהים. על פי המשל, אלוהים אינו זקוק לתוצאות מעשיו של האדם, אך המאמץ האנושי לחרוג מן החומרי ומן הטבע הוא דבר החידוש שאליו מצפה אלוהים. מבחינה זו, יתרונו של האדם הוא דווקא בחולשתו לעומת המלאכים. כוחו הוא ביכולתו להפתיע את האל ואת עצמו, ולהתעלות מעל לטבעו החומרי.
אמנם סיפור זה מציג את האדם כמין תוכי, וככזה שכל תכליתו היא השעשוע, אבל בסופו של המשל נדמה כי יחסיו של המלך עם הציפור עמוקים יותר. הוא אוהב אותה, ובשל כך הוא "מצמצם" ומקטין את עצמו למענה. ביטויים אלה מרמזים לרעיון קבלי שבו עסק רבות המגיד ממזריטש, ולפיו אלוהים מצמצם את עצמו ו"יורד" מגדולתו כדי שיוכל להיווצר קשר בינו ובין האדם.
נראה כי במשל זה נוכחים שני עקרונות חסידיים חשובים – האינטימיות שבין האדם ובין אלוהיו, ועקרון השמחה והשעשוע כגורם מכונן ביחסים אלה.