פעם בא אל רבי יחזקאל מקוּזמיר רב אחד, שהיה מתנגד גדול לתורת החסידות. שאל הרב: "מדוע כשנאספים כמה תלמידי חכמים מתנגדים ומסובין ביחד אוהבים זה את זה אהבה עזה וקירוב הלבבות מאחד ביניהם, ואילו אצלכם החסידים שרויים הצדיקים תמיד במחלוקת ושונאים זה את זה?"
והשיב לו רבי יחזקאל במשל:
מעשה באמן אחד, צייר מומחה, שצייר שדה של תבואה. בשדה צייר האומן בני אדם עומדים וקוצרים את התבואה בכלי הקציר שבידיהם. נפלא מאוד היה הציור, וכל המביט בו דימה לחשוב כי השדה הוא שדה ממש, והאנשים העומדים בו חיים הם, וכאילו באמת עסוקים הם בקציר התבואה.
והנה הודיע הצייר בעיתונים ובכתבי העת, שבמשך יום אחד מוזמן כל מי שחפץ בכך – ובפרט אומנים מומחים, שרים נכבדים, קצינים ונגידים – לבוא ולחוות דעה על התמונה הנפלאה. עוד הודיע, כי אם ימצא אדם איזה חסרון במלאכת התמונה – יעניק לו הצייר מתנות רבות.
ביום שקבע הצייר באו אנשים רבים ונכבדים מארצות רחוקות ואמנים מומחים לחזות בתמונה ולבחון אותה. כל אחד מהם התפעל עד מאוד, כי באמת נפלא היה הציור, ואיש לא מצא בו כל דופי.
אחר כך נכנס איש כפרי אחד, איכר עובד אדמה. אדם זה לא הבין דבר במלאכת הציור ולא הבין מדוע משבח הקהל את הצייר ואת תמונתו. כשהביט האיש בתמונה החל מנענע בראשו כאומר: "לא טוב הוא הציור". ראה זאת הצייר וצחק. ציירים מומחים ומלומדים נכבדים לא מצאו שום חסרון בציורי, ובן כפר זה, שמעודו לא למד כלום ורק פועל היה באדמתו – כיצד יאמר כי לא נאה הציור בעיניו?!
"האם מצאת פגם בתמונה?" שאל הצייר.
הסביר האיכר כי הציור פגום, שהרי קוצרים אינם יכולים לקצור את התבואה אלא אם יכפפו מעט את גבם, ואילו בציור עומדים האנשים זקופים, וכך אי אפשר לקצור דבר.
"צודק אתה," אמר הצייר, "אך עדיין לא מצאת פגם בעבודתי. כי לא על אמנות הציור דיברת אלא על ענייני עבודת האדמה, ובציור עדיין אינך מבין דבר."
"וכעת," אמר רבי יחזקאל מקוּזמיר לרב המתנגד, "קח גם אתה תשובה לשאלתך מסיפור זה."
הציור הנפלא
