בצעירותו היה הבעש"ט – רֵישׁ דוּכְנָא (עוזר למלמד בחדר). בעל הבית שבו התאכסן הבעש"ט היה נוסע לאיזה רב. רצה הבעש"ט לנסוע עמו, ולא הסכים בעל הבית לקחתו.
פעם אחת, בלי שבעל הבית ידע, נעמד הבעש"ט על הקרש הבולט מאחורי העגלה, והעגלה נסעה לדרכה. בדרך, בעברם בכפר אחד, זרק נער גוי אבן על הבעש"ט, וזב דמו של הבעש"ט מן האבן.
כשחזרו מנסיעתם ועברו באותו הכפר, ראו המון רב שהתקבץ במקום שבו זרק הנער הגוי את האבן. עצרו האנשים את העגלה ולא נתנו להם לנסוע לדרכם עד שיתנו להם עצה, כי הנה גופו של הנער נדבק לארץ והוא הולך ושוקע בתוכה, וכל מה שעשו כדי להוציאו מן האדמה לא עצר את גופו מלשקוע עוד ועוד.
הביט הבעש"ט בנער ואמר לו: "האם תפסיק לזרוק אבנים על יהודים?" הנער רק הרכין את ראשו, כי לא יכול לדבר. עשה הבעש"ט מה שעשה, והנער הוצא מן האדמה.
כך עשה הבעש"ט מופת לעיני רבים ואחר כך חזר והיה ריש דוכנא פשוט.
על כך אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה בשם רבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב, כי הפלא הגדול יותר שעשה הבעש"ט היה, שגרם שישתכח הנס וישתכחו הדברים ולא יותירו שום רושם, למרות שהתפרסמו ברבים כנס.
הנס שנשכח
