רבי משה חיים אפרים מסַדילְקוֹב היה נכדו של הבעל שם טוב. לאחר שנשא אישה הפך "מתמיד" גדול, והשקיע את כל זמנו בלימוד התורה, ובעיקר בלימוד הגמרא על דרך הפשט. באותה העת התרחק מעט ר' משה חיים אפרים מדרך החסידות.
לפעמים הוציא אותו סבו הבעש"ט מן הלימוד, כדי לטייל עמו, והייתה לר' משה חיים אפרים עוגמת נפש מביטול הלימוד.
פעם אחת כשטיילו יחדיו הגיע לפניהם עובר אורח מעיר אחת. שאל הבעש"ט את האורח על אודות אחד מבעלי הבתים שבעירו. השיב האורח וסיפר כי אדם זה הוא "מתמיד" גדול.
אמר הבעש"ט: "כמה מקנא אני בו על התמדתו בלימוד. אך מה אעשה ולי אין פנאי ללמוד, כי צריך אני לעבוד את הבורא יתברך."
כששמע ר' משה חיים אפרים דברים אלה יוצאים מפי סבו בקדושה ובטהרה, נכנסו הדברים אל לבו, ומאז החל לנהוג בדרכי החסידות.
החסיד והמתמיד
