הבן של הבדחן

פעם אחת בסעודת ליל שבת לקח רבי ישראל מרוּזִ'ין את כוס הקידוש בידו, ופתח: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר…" כנהוג. לפתע הניח הרבי מידו את הכוס והעמידה על השולחן, התיישב בכיסאו והתחיל בסיפור מעשה:
שני גבירים חשובים ערכו חתונה לילדיהם. ולפי המקובל בחתונות עשירים, הגיעו למקום גם בדחנים, הנוהגים לשעשע ולרגש את הקהל תמורת תשלום. רווח נאה צפוי מחתונת עשירים, ובשל כך קורה לעתים שכמה בדחנים מתחרים זה בזה על אותה החתונה. גם בחתונה זו התחרו ביניהם שני בדחנים שהגיעו למקום – הבה נכנה אותם ראובן ושמעון. כשראו המחותנים כי שני הבדחנים מתקוטטים ביניהם, החליטו לערוך תחרות. כל אחד מן הבדחנים יעמוד על השולחן, כמקובל, ויאמר דברי בדיחה. הבדחן שישעשע את הקהל יותר מחברו הוא שיישאר בחתונה, ואילו חברו ייאלץ לעזוב את המקום.
גורל הופל, וזכה ראובן לדבר ראשון לפני הקהל. עמד ראובן על השולחן, וסיפר:
רבותי, אספר לכם מעשה נפלא שקרה לי בעצמי. הקשיבו ותחי נפשכם! הנה אני, ראובן הבדחן, כאשר הגעתי לגיל המתאים נשאתי לי אישה, כפי שציווה אותנו השם יתברך. גם בן נולד לי, במזל טוב. כשנולד בננו אמרתי לאשתי: "דעי לך שכתוב בספרים כי שלושה שותפים יש ביצירת האדם: הקב"ה, אביו ואמו" (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף לא עמוד א). ואם כך, בננו זה הוא גם בנו של הקב"ה, ואנו צריכים לשמור אותו בקדושה וטהרה, כפי שראוי לבנו של אלוהים.
אישה תמימה וישרה היא אשתי, והדברים נכנסו בלבה. מאותו היום הרגישה שילד זה אינו כשאר הילדים שבעולם, ולכן שמרה על הילד מכל משמר. בכל יום הביאה את הילד בעריסה אל בית המדרש כדי שישמע דברים שבקדושה וייכנסו באוזניו דברי תורה. וכך גידלה אשתי את הילד בטהרה ובקדושה גדולה. מה אומר לכם – על ילד שכזה נאמר "אשרי יולדתו" (משנה, מסכת אבות, ב, ח), וכמו שהסבירו המפרשים, הדברים נאמרו על מי שאמו "לא הוציאה את עריסתו מבית המדרש".
לא עברו שנים רבות, ונולדו לנו עוד שני בנים. גם אותם רצתה אשתי לגדל מתוך קדושה, אבל למעשה, כל מעייניה היו בבננו זה הבכור. כשראיתי שהגיע ילד זה לגיל חינוך אמרתי לאישה: "זוכרת את שיש שלושה שותפים ביצירת האדם? ובכן, זכינו בשלושה בנים. הבה נחלק את הבנים בין השותפים בשווה, וכל שותף יזכה בבן אחד. ובכן, אין ספק כי הבכור התאים ביותר לעלות בגורלו של שותפנו, הקב"ה! דעי לך, אישה,"
כך אמרתי לה: "כי נאמר גם: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה (משלי כב ו). והנה הגיע הזמן לחנכו. ובכן, אתפנה מכל עסקיי ומכאן ואילך אחנך ואלמד את ילדו של הקב"ה כראוי, לתורה ולקדושה ולטהרה."
מה אומר לכם, רבותי! עטפתי את הילד בטלית והובלתי אותו אל החֵיידֵר, כפי שנהוג. ערכתי סעודות מצווה לעניים ובזבזתי על חינוכו של הילד ממון רב מאוד. כשהגיע הילד לשנת בר המצווה, שוב ערכתי סעודה גדולה ופיזרתי ממון רב לצדקה. הנער, שכבר גדל בתורה מאוד, דרש אז לפני הקהל דרשה נפלאה כל כך, וחרז בה נגלה ונסתר בחריפות ובבקיאות בכל חלקי התורה. בכל העיר דיברו על בננו ואמרו כי אין ספק שאין כמותו בכל העולם. לא ייאמן – מלאך משמים! כעת ידעתי כי הצלחתי במעשיי, וכי ראוי הילד להיקרא בנו של הקב"ה!
ואולם כאשר הגיע הזמן להוביל את הנער אל החופה, לא יכולתי להסכים לשום הצעה שהציעו לפניי השדכנים. עשירים גדולים רצו לשדך את הנער לבתם, אבל אני סירבתי. הרי מי ראוי לקחת לו לחתן את בנו של הקב"ה בכבודו ובעצמו?
ידעתי היטב כי בכל זאת צריך הנער להקים בית בישראל, אלא שאין מי שראוי לו. מתוך כך נעשיתי מר נפש, ובצר לי יצאתי אל השדה. שם, במקום מסוים, שפכתי את לבי לפני ריבון העולמים. "אוי, ריבונו של עולם!" קראתי, "הרי יודע אתה עד כמה טרחתי עבור נער זה הנקרא על שמך – בנו של הקב"ה. אבל מי ראוי להיות המחותן שלך, יתברך? הרי ידוע לכולם כי על המחותנים להיות שווים וראויים זה לזה, ואתה – הרי כתוב כי 'אין דומה לך'! אמנם הציעו חכמינו כי ראוי לאדם לרדת ממדרגתו כדי שיצליח לישא אישה. ובכן, ראוי שגם אתה תתפשר מעט ותחתן את בנך עם הצדיק השלם ביותר – צדיק שלם וקדוש כמשה רבנו עליו השלום! אולם כאן יש בעיה," המשכתי וטענתי לפני השם יתברך, "הלא הנער אינו קרוי באמת על שמך אלא על שמי. וכולם מכנים אותו – בנו של ראובן הבדחן. ואיזה צדיק ירצה להשתדך עם בדחן הדיוט ועני כמוני? בשל כך אני מבקש ממך, ריבונו של עולם, שתהפוך אותי לעשיר גדול, כדי שיהיה ראוי גם לצדיק הדור שאהיה מחותן שלו, ואחתן את בנך עם בתו!"
כששמע הקב"ה את עצתי, כינס מיד את בית דינו והחליטו שהצדק עמי. מיד שמעתי קול קורא: "ראובן, עמוד כאן והושט את כנפי מעילך!" כשעשיתי כך, מיד נפלו מטבעות מן השמים, הון רב ועצום, הישר לתוך כנפי מעילי המושט. ואני, פניתי ורצתי בשמחה אל ביתי, כי ראה השם בעוניי והפכתי עשיר!
מה אומר לכם רבותיי? המשיך ראובן הבדחן וסיפר, בעוד אני הולך לי אל ביתי, והנה שמעון זה, המחקה אותי כקוף כבר שנים רבות, עומד בדרכי. וכאשר ראה את כנפי מעילי המלאים זהב ואבנים טובות, קינא בי כהרגלו ושאל: "הלא אתה גם בדחן פשוט כמוני, ומהיכן כל העושר הזה?"
אבל אני איני צר עין, המשיך ראובן וסיפר, לא הסתרתי דבר וסיפרתי לו הכול. שמעון זה, חקיין עלוב שכמותו, רץ מיד אל המקום המסוים שבו עמדתי, וצעק בקול כי גם בנו הוא בנו של הקב"ה, וגם הוא צריך להשיאו וכולי! גם הפעם כינס הקב"ה את בית דינו, ואולם בפעם זו פסקו כי שמעון זה שקרן הוא, וכל מעשיו רק חיקוי ומעשה קוף של הדברים שעשיתי אני. איי! אמת יש שם בשמים, ואינם יכולים לסבול שקרנים! ובשל כך פסקו מיד כי עונשו של שמעון יהיה סטירת לחי מצלצלת לפני כל הקהל. כי רק כך ידעו כל השקרנים כי ראוי להם שלא יעשו כמעשיו של שמעון. ועכשיו…
באותו הרגע ירד ראובן מן השולחן שעליו עמד, ופנה הישר אל שמעון, הבדחן השני. מול כל הקהל "קיים בו את גזר הדין" וחלק לו סטירת לחי מצלצלת תוך שהוא מסלק אותו מן המקום.
כל זאת סיפר הרבי מרוז'ין, לאחר שכבר התחיל באמירת הקידוש על כוס היין. וכעת, כשסיים את הסיפור, קם ממקומו, הרים שוב את הכוס בהתלהבות גדולה, ועשה קידוש.